שלושת הרכיבים של חמלה-עצמית

כבר אמרתי את זה קודם בקצרה, חמלה-עצמית כוללת 3 רכיבים: נדיבות, אנושיות משותפת ומיינדפולנס. 

כל רכיב כזה מתייחס להיבט אחר של החוויה- לאופן שבו אנחנו מתייחסות לסבל שלנו (שזה רכיב המיינדפולנס), לאופן שבו אנחנו מגיבות רגשית לסבל שלנו (שזה רכיב הנדיבות) ולאופן שבו אנחנו מבינות קוגניטיבית את מה שקורה לנו (שזה רכיב האנושיות המשותפת). בחמלה-עצמית כל הרכיבים האלה פועלים יחד כדי להקל על הסבל שלנו. ועכשיו אני אפרט על כל אחד מהרכיבים האלה.

 

1. נדיבות-עצמית self-kindness אל מול שיפוטיות-עצמית– אני חושבת שהכי קל להבין את זה כשחושבים על חבר או חברה- נגיד חברה שלנו מספרת לנו שהיה לה יום מחורבן בעבודה ואז בערב הילדים חירפנו והיא צרחה עליהם. ועכשיו היא מרגישה על הפנים והיא מספרת לנו כמה היא אמא נוראית. סביר להניח שנהיה נדיבות כלפיה- נהיה תומכות ומבינות, אולי נשים לה יד על הכתף. אבל מה שיחסית קל לנו לעשות עם חברים, די קשה, אפילו מאוד, לעשות עם עצמנו. להפנות את אותה נדיבות כלפי עצמנו, ולא לשפוט את עצמנו עד כמה אנחנו גרועות ואיך יכול להיות שצעקנו ככה. חשוב להגיד שנדיבות זה לא רק לא לשפוט ולבקר את עצמנו, אלא להראות אכפתיות כלפי המצוקה שלנו באופן אקטיבי. “מור, ממש קשה לך עכשיו. את סובלת. אני כאן, אכפת לי ממך” ואז לשאול “איך אני יכולה לדאוג לעצמי ברגע הזה?”. אז זה נדיבות.
2. אנושיות משותפת common humanity אל מול בידוד– כשאנחנו נכשלות או טועות או מאבדות את זה מול הילדים, אנחנו נוטות להרגיש, באופן לא רציונלי כמובן, שאנחנו היחידות בעולם שזה קורה להן- שכולם בסדר ורק אנחנו פגומות. אבל אנחנו שוכחות שחלק מלהיות אנושיות זה להתמודד עם אתגרים ולהיות פגיעות. התחושה הזו שמשהו לא בסדר בנו ספציפית מעוררת בנו תחושות ניתוק ובדידות, מה שרק מחמיר את הסבל. כמו שכבר הזכרתי קודם, האנושיות המשותפת היא זו שמבחינה בין חמלה-עצמית לרחמים-עצמיים. כשאנחנו במגע עם האנושיות שלנו, אנחנו זוכרות שכולם חווים סבל. אולי הטריגרים שונים, הנסיבות שונות, עוצמת הכאב שונה, אבל החוויה של חוסר שלמות משותפת לכולם. אתן יודעות, במאמאדע אני הרבה פעמים משתפת על רגעים מאוד מאוד קשים בהורות שלי, רגעים לא אסתטיים בלשון המעטה, ואני תמיד חוששת לפרסם בגלל המחשבה שאני הדפוקה היחידה. וכל פעם מחדש זה מפתיע אותי כמה הזדהות זה מייצר. אני מניחה שזה מייצר לכולנו, גם לי וגם למי שקורא את השיתופים שלי את התחושה שאנחנו לא לבד בזה. שאנחנו לא הדפוקות היחידות. או במילים אחרות- אנושיות משותפת.
3. מיינדפולנס אל מול הזדהות יתר– הקדשתי שני פרקים כדי לדבר על מיינדפולנס- ואם לא שמעתן או קראתן, אני ממליצה לכן לחזור אליהם (הנה הראשון והנה השני). אבל מה שאני אגיד עכשיו יספיק לנו כדי להבין חמלה-עצמית, אז אל דאגה. כבר אמרתי את זה קודם, כדי לתת לעצמנו חמלה-עצמית אנחנו קודם כל צריכות להסכים לתת מקום לכאב שלנו, להכיר בו בצורה מודעת. אבל שימו לב מדובר כאן במודעות מאוזנת. מצד אחד, אנחנו לא מתעלמות או בורחות מהכאב הזה והולכות לאינסטגרם או לנטפליקס, אבל מצד שני אנחנו לא נעשות אובססיביות לגביו. מה זה אומר? בגדול, לאכול לעצמנו את הראש, לתת לרגשות השליליים ולמחשבות השליליות לסחוף אותנו ואת ההתנהגות שלנו אחריהם. אנחנו בעצם רוצות להכיר בסבל, אבל לא להפוך לסבל. להכיר בזה שטעינו עכשיו ואיזה מחורבן זה, אבל לא להפוך בעצמנו לטעות. להכיר בזה שמשהו נורא קרה, אבל לא לקחת את זה למקום של איזה חיים נוראיים יש לי. אני חושבת שהדוגמא הכי טובה לזה היא כאב פיזי- מה אתן אומרות כשכואב לכן משהו? כואב לי הראש, יש לי כאב בטן. אתן לא אומרות- אני כאב ראש, אני כאב בטן, נכון? רק שכשמדובר ברגשות, בכאב נפשי, הרבה יותר קשה לנו לעשות את זה. אנחנו בהזדהות יתר. שזה בדיוק ההפך ממיינדפולנס. נגיד צרחתי על הבת שלי ואני מרגישה חרא. אני יכולה להגיד לעצמי: “איך צרחת ככה? איזו אמא נוראית את? איך עשית את זה?” שזה הזדהות יתר, ואני יכולה גם להגיד “וואי כמה קשה לי עכשיו, אני ממש סובלת”. לשים לב מה קורה לי בגוף, איזה רגשות עולים בי. בלי להפוך להיות הם. 

 

המיינדפולנס מאפשר לי כאמא לשים לב למה שקורה כאן ועכשיו והחמלה העצמית מאפשרת לי להגיב כלפי עצמי בחום ובאכפתיות ולא בשיפוטיות. ברגע שאני שוקעת פחות באשמה ובביקורת, אני פנויה יותר להיות נוכחת וקשובה לילדים שלי. אני כן רוצה להדגיש שמיינדפולנס הוא אמנם רכיב בסיסי של חמלה-עצמית- אין חמלה-עצמית בלי מיינדפולנס. אבל מיינדפולנס בהקשרים של חמלה-עצמית ממוקד במודעות למחשבות ורגשות שליליים שעולים בתגובה לחוויות של סבל אישי, ולא לכל החוויות באשר הן. כך שמיינדפולנס בחמלה-עצמית יותר מצומצם ממיינדפולנס כללי. סתם שתדעו.

ואני אספר לכן כאן סיפור מאחורי הקלעים- התכנון המקורי שלי היה להביא למאמאדע סדנת מיינדפולנס, אבל אחרי מחשבה יחד עם מתי ליבליך, המנחה, החלטנו להתמקד דווקא בחמלה-עצמית. בדיוק בגלל שחמלה-עצמית לוקחת את המיינדפולנס צעד קדימה להתמודדות עם רגשות קשים של אשמה ובושה, שזה בעיני צעד קריטי בהורות. 

 

מה למדע יש להגיד על חמלה-עצמית?

טוב, אני חושבת שבנקודה זו יש לנו הבנה די טובה מהי חמלה-עצמית, ועכשיו אפשר לעבור לחלק שלשמו התכנסו- המחקרים. מה למדע יש להגיד על חמלה-עצמית?

 

כמה מילים על מתודולוגיה כי אי אפשר בלי. 

איך מודדים חמלה-עצמית? רוב המחקר על חמלה-עצמית מתבסס על דיווחים-עצמיים, יש שאלון חמלה-עצמית שמבוסס על 3 הרכיבים שהצגתי ממש עכשיו. תרגמתי את השאלון הזה לעברית, אתן יכולות לענות עליו דרך כאן והתשובות ישלחו אליכן ישר למייל. השאלון הזה בעצם בודק עד כמה תכונת החמלה-העצמית חזקה אצלי, מדרגים משפטים כמו “כשדברים משתבשים אצלי, אני רואה את הקשיים כחלק מהחיים שכולם עוברים” או “כשמשהו מצער אותי, אני נסחפת לחלוטין עם הרגשות שלי”. יש גם שאלונים שבודקים חמלה-עצמית רגעית, כמה חמלה אני מרגישה ברגע זה.

כמו במיינדפולנס, יש מחקרים מתאמיים שבודקים את הקשר בין חמלה-עצמית לבין כל מיני דברים. למשל- הורים ממלאים שאלונים של חמלה-עצמית ושל סטרס-הורי ובודקים אם יש קשר, כשהשאלה היא האם ככל שציוני חמלה-עצמית גבוהים יותר כך הסטרס ההורי נמוך יותר (ספויילר- כן). אבל זה לא מאפשר לנו לקבוע קשר סיבתי- אי אפשר לומר שחמלה-עצמית מפחיתה סטרס, אלא רק שכשיש יותר חמלה, יש פחות סטרס. 

וכאן נכנסים מחקרי התערבות. אנשים משתתפים בהדרכות או תוכניות לפיתוח חמלה-עצמית ואז בודקים איך זה השפיע עליהם. במחקרים הטובים, יש השוואה לקבוצת ביקורת של אנשים שלא מקבלים את ההדרכה, והחלוקה לקבוצת הניסוי ולקבוצת הביקורת נעשית אקראית. אני לא רוצה להיכנס לעומק המתודולוגיות, מה גם שעשיתי את זה בשני הפרקים האחרונים. אז אם משהו לא היה ברור בחלק הזה אפשר לשאול אותי כאן בתגובות לפרק או בפוסט הדיון בקבוצת הפייסבוק. 

 

ועכשיו נעבור לממצאים עצמם

נתחיל בממצא הכי הכי חשוב שעולה במחקר, שבלעדיו לא היה שום ערך בפרק הזה- חמלה-עצמית היא לא מתנה משמיים, חמלה-עצמית אפשר לפתח, לשפר ולשכלל. מחקרים הראו שגם התערבות ארוכת-טווח, כמו תוכנית שנמשכת 8 שבועות, וגם התערבות קצרצרה של סשן אחד- יכולים לשפר חמלה-עצמית. כך שגם אם נקודת המוצא שלך נמוכה, כמו שלי (אני קיבלתי 2.7 מתוך 6 בשאלון חמלה-עצמית), יש עם מה לעבוד. אם תהית למה בחרתי בסדנת חמלה-עצמית, הציון הנמוך שלי הוא תשובה אחת.

חוץ מזה, הממצא הכי עקבי בספרות המחקרית הוא שחמלה-עצמית משפרת את המצב הנפשי. אנשים עם חמלה-עצמית גבוהה יותר, מראים פחות תסמיני דיכאון, חרדה, סטרס ואובדנות. זה די דומה למה שראינו עם מיינדפולנס.

חמלה-עצמית מקדמת אסטרטגיות התמודדות יעילות ומפחיתה דפוסים לא מיטיבים כמו הכחשה והימנעות. מחקרים הראו שחמלה-עצמית היא גורם חוסן מול משברים כמו גירושים, אלימות, פגיעה מינית, אסונות טבע, גידול ילד עם צרכים מיוחדים ואפילו מגפת הקורונה. מטא-אנליזות מצאו קשר ברור בין חמלה-עצמית לבריאות פיזית טובה יותר. בנוסף, חמלה-עצמית מקושרת לפחות פרפקציוניזם, להתמדה אחרי כישלון ולקיחת אחריות על מעשים (כולל רצון לתקן כשפגענו במישהו). אה, וחמלה-עצמית מקושרת למערכות יחסים טובות יותר. 

 

טוב זה נשמע מושלם, לא? כמעט טוב מדי.

אז בנקודה זו אני מזכירה שהמחקרים שעליהם כל הממצאים שמניתי הרגע מתבססים רחוקים מלהיות מושלמים- הרבה מהם מחקרים מתאמיים שרק מצאו קשר בין דברים, ולא תמיד הקשרים האלו מספיק חזקים. בנוסף, מחקרי התערבות בתחום הזה הם לרוב עם מדגמים קטנים, ולא תמיד קיימת קבוצת ביקורת להשוואה. ואולי הכי קריטי- חמלה-עצמית נמדדת דרך דיווח עצמי. אמנם איך דרך אחרת למדוד חמלה-עצמית אבל דיווחים עצמיים רחוקים מלהיות מדע מדויק. ומעבר לזה, חמלה-עצמית היא תלויית קונטקסט- אולי אצליח להיות בחמלה-עצמית מול הבן זוג אבל לא מול הילדים- כך ששאלון שמכליל מעבר לסיטואציות יכול להיות קצת בעייתי. 

אז כן, מחקרים מלמדים אותנו שחמלה-עצמית היא יכולת שאפשר וכדאי לפתח. אבל תמיד חשוב לזכור שיש למחקרים האלה גם לא מעט מגבלות.

ועכשיו הגענו סוף סוף לנושא הכי רלוונטי אלינו- חמלה-עצמית בהורות

 

חמלה-עצמית בהורות

להיות הורה זו אולי החוויה הכי משמעותית ומרגשת שיש, אבל גם אחת המשימות הכי תובעניות שאדם יכול לקחת על עצמו. ההורות מרגישה הרבה פעמים כמו רשימת מטלות אינסופית: להספיק להגיע בזמן לחוג, להכין ארוחת ערב, להרגיע תינוק שבוכה שעות, להכיל טנטרום שלא נגמר, או להתמודד עם מתבגר שמגלגל עיניים. ותוך כדי אנחנו עושות מאמצים מטורפים להחזיק את כל הכדורים באוויר- עבודה, משפחה, בית. הקדשתי פרק שלם רק לנושא הזה של ג’ינגול. ולמרות שיש בהורות מלא רגעים של אהבה, שמחה וחיבור עמוק, יש גם מלא רגעים קשים של מצוקה: חרדה, תסכול, עצב, אשמה, ולפעמים אפילו כעס או שנאה שמופנים כלפי עצמנו או כלפי הילדים שלנו. וכאן נכנסת חמלה-עצמית כמשאב פנימי שיכול לעזור לנו לחוות פחות סטרס בהורות ולצמצם את הסבל שלנו.

לפני 5 שנים, בשנת 2020, יצאה מטא-אנליזה שניתחה מחקרי התערבות- מחקרים שבהם הורים השתתפו בתוכניות שמלמדות חמלה-עצמית. במטא אנליזה הזו נכללו בסך הכל 13 מחקרים ו-809 משתתפים, כבר אמרתי קודם שהמדגמים במחקרים כאלה קטנים. וכאן אפשר לראות שבכל 13 המחקרים יחד יש רק 809 הורים. אבל זה מה יש, ועם זה נעבוד. קודם כל נמצא שהורים שהשתתפו בתוכניות כאלה הראו שיפור בחמלה העצמית שלהם, והשינוי הזה נשמר ואפילו התחזק לאורך זמן. כמו במחקרי חמלה-עצמית כללים, גם כאן הורים הראו שיפור בתסמיני דיכאון, חרדה וסטרס. וב-3 מתוך 4 המחקרים שבדקו את זה נמצאו גם השפעות חיוביות על הילדים. אני אוסיף גם שאם יש כאן הורים לילדים עם הפרעות נוירו-התפתחותיות- מטא-אנליזה אחרת מצאה שגם עבורם חמלה-עצמית קשורה לפחות סטרס, דיכאון וחרדה.

אני מזכירה את המגבלות- מדגמים קטנים, רק ב-5 מחקרים מתוך 13 הייתה קבוצת ביקורת, ותוכניות ההתערבות היו שונות אלו מאלו. המכנה המשותף שלהן היה שהן כללו בין השאר הדרכות לשיפור חמלה-עצמית- דרך מדיטציות, תרגילי כתיבה וכו’. אבל קשה לבודד את ההשפעה של רכיב החמלה-העצמית מבין שאר רכיבי התוכנית. 

בסך הכל נראה שהממצאים מבטיחים, אבל בהחלט יש מקום לשיפור באיכות המתודולוגית.

סקירה סיסטמטית אחרת מ-2021 התמקדה בהשפעה של תוכניות מבוססות חמלה-עצמית על הורים בחודשים הראשונים אחרי הלידה. אני לא צריכה לספר לכן כמה החודשים הראשונים אחרי הלידה הם מאתגרים.

המטרה של המטא-אנליזה הזו הייתה לבדוק האם תוכניות מבוססות חמלה-עצמית יכולות לשפר את איכות הקשר של ההורה לתינוק שלו. הם התמקדו כאן בשני היבטים מרכזיים של קשר הורה-תינוק: רגישות, שזו היכולת של ההורה לזהות את הסימנים של התינוק ולפרש אותם נכון, ותגובתיות, שזו היכולת להגיב לסימנים האלה בצורה מותאמת, עקבית ובזמן הנכון. ולמה דווקא רגישות ותגובתיות? כי שני המדדים האלה נמצאו כמנבאים המרכזיים ליצירה של התקשרות בטוחה. 

מתוך 9 המחקרים שנכנסו לסקירה נמצא שתוכניות מבוססות מיינדפולנס וחמלה-עצמית הובילו לעלייה ברגישות ובתגובתיות של האמא לתינוק. כמו במחקרים קודמים, גם כאן אמהות דיווחו על פחות תסמיני דיכאון, חרדה ולחץ הורי בעקבות התכנית, לצד עליה בתחושת הביטחון ההורי והמסוגלות ההורית. ובהינתן כל המגבלות, אפשר להסיק מהסקירה הזו שלהתערבויות מבוססות-מיינדפולנס וחמלה יש פוטנציאל לשפר את המצב הנפשי של אמהות ואת איכות הקשר שלהן עם התינוק בתקופה שאחרי הלידה.

ואם כבר התחלנו לדבר על חמלה-עצמית ויחסי הורה-ילד, בואו נמשיך עם זה. 

בתחילת הפרק דיברתי על השק שכולנו מביאות אל ההורות, מהילדות שלנו, מההורות שאנחנו קיבלנו. ואכן, 2 מחקרים מפורטוגל מצאו שאמהות עם דפוס התקשרות לא בטוח-חרד לאמהות שלהן, יעני לסבתות, מראות רמות נמוכות יותר של חמלה-עצמית. אמהות עם חמלה-עצמית נמוכה היו דיווחו על יותר סטרס ועל הורות פחות קשובה. בפרק הקודם הסברתי לעומק מה זה הורות קשובה, אם מעניין אתכן. החדשות הטובות הן היא שחמלה-עצמית אפשר לשפר, כך שלא חייבים לתת להיסטוריה שלנו להגדיר אותנו. ואפשר לומר שזו עבודת חיי. הנה עוד סיבה שבגללה הבאתי את סדנת חמלה-עצמית להורים.

בהסתכלות רחבה יותר, אפשר לראות כאן שרשרת רב-דורית- הורים עם חמלה-עצמית גבוהה יותר הם הורים תומכים יותר. וילדים שגדלים בבית עם הורות יותר תומכת, גם מראים יותר חמלה-עצמית. ייתכן שחמלה-עצמית של ההורה משפיעה על האופן שבו הוא מגיב לילד שלו, ועל בסיס זה הילד מפתח חמלה-עצמית כלפי עצמו. זו כמובן פרשנות אפשרית ולא הכרחית לממצאים. אני מזכירה שאלו ממצאים מתאמיים.

במחקר ממש מעניין ביקשו מהורים עם היסטוריה של דיכאון לדבר על הילד שלהם והקשר שלהם איתו במשך 5 דקות. אחר כך, החוקרים ניתחו את מה שאמרו ההורים במטרה לזהות אמירות ביקורתיות על הילד. נמצא שככל שרמות החמלה-העצמית של האמא היו גבוהות יותר, כך כמות האמירות הביקורתיות הייתה נמוכה יותר. בנוסף, נמצא שככל שהחמלה-העצמית גבוהה יותר, כך הורים נוטים לייחס את ההתנהגות של הילדים לגורמים חיצוניים, כמו למשל תקופה לחוצה בלימודים, ולא לתכונות קבועות של הילד. כך שנראה שהאפקט של חמלה-עצמית מתרחב מעבר לחמלה לעצמי, אלא גם לאחרים- וגם בסדנה שלנו נקדיש מפגש אחד לשאלה איך מעניקים חמלה לילדים שלנו או לכל אדם קרוב אחר. 

אגב, בהמשך לפרק על שחיקה-הורית  שבו חלקכן פניתן אלי ושאלתן- מה אפשר לעשות? אז מצאתי מחקר אחד מתקופת הקורונה שהשתתפו בו יותר מ-2000 הורים ונמצא שככל שלהורים הייתה חמלה-עצמית גבוהה יותר , כך השכיחות של השחיקה הייתה נמוכה יותר. אז זה עוד כיוון ששווה לנסות.

ומחקר אחרון לסיום, מחקר מהולנד. במחקר הזה התמקדו ברגשות של אשמה ובושה בהורות, בתגובה לאירועים מאתגרים. אתן יודעות מה ההבדל בין אשמה לבושה? אשמה היא על משהו שעשינו, בושה היא על מי שאנחנו. במחקר הזה ביקשו מ-167 הורים לכתוב על אירוע שגרם להם להרגיש אשמה או בושה בנוגע להורות שלהם. אחר כך חצי מהם קיבלו הנחיה לכתוב תגובה למה שכתבו מתוך עמדה חומלת, וחצי התבקשו לכתוב עובדות שקשורות לאירוע- מתי הוא קרה, מה היה מזג האוויר וכו’. אחר כך ביקשו מהם למלא שאלונים כדי למדוד אשמה, בושה וחמלה-עצמית רגעית. קודם כל, הם מצאו שאלו שמלכתחילה היו להם רמות גבוהות של חמלה-עצמית, בלי קשר לתרגיל הכתיבה, דיווחו על פחות רגשות של אשמה ובושה. בנוסף, אלה שקיבלו הנחיה להגיב לעצמם בחמלה דיווחו על פחות רגשות אשמה ויותר חמלה-עצמית. 

זה אמנם מחקר קטן ולהגיב לאירוע מהזיכרון זה לא כמו להגיב לאירוע בלייב, מן הסתם. אבל המחקר הזה כן מראה לנו שגם הנחיה פשוטה יכולה לעשות הבדל. אז תחשבו מה זה אומר לתרגל את ההנחיות האלה ככה שהן יהיו זמינות לנו ביומיום ברגעים הכי קשים בהורות. אגב, לא אמרתי את זה קודם, אבל את הסדנה של חמלה-עצמית תלווה קבוצת וואצאפ שקטה שבה תקבלו תרגול יומי של 3 דקות בלבד למשך כל תקופת הסדנה, שזה חודש. החכמה בתרגול היא לא הכמות אלא העקביות- אני בטוחה שכל אחת מאיתנו יכולה למצוא 3 דקות ביום לתרגל. כפי שבטח הרגשתן לאורך הפרק, הנושא הזה קרוב מאד ללבי, ואני ממש רוצה שכל מי שתשתתף בסדנה הזו באמת תוכל לראות שינוי אמיתי בחיים שלה. ואני כוללת בתוך זה את עצמי.

 

טוב בואו נסכם,

פתחנו את הפרק בשאלה- איך זה שכולם מציעים לנו חמלה אבל אף אחד לא מסביר לנו איך לקבל אותה? וכדי לגשת אל השאלה הזו התחלנו מהבסיס. הגדרנו חמלה כרגש שמתעורר בנו בתגובה לסבל של מישהו אחר- רגש של חום ואכפתיות- לצד מוטיבציה לעזור לו ולהקל עליו. ואז לקחנו פניית פרסה והפנינו את כל זה אל עצמנו, אל הסבל שלנו. ראינו שחמלה-עצמית כוללת 3 רכיבים: מיינדפולנס, שזו ההסכמה לזהות ולתת מקום לסבל שלנו כפי שהוא; נדיבות, שזה אומר להיות אכפתיות, אמפטיות ומבינות כלפי עצמנו; והרכיב השלישי- אנושיות משותפת, ההבנה שאנחנו לא היחידות שסובלות, שאנחנו לא הדפוקות היחידות. זה נשמע בערך ככה: “וואי ,זה רגע של סבל. רגע ממש ממש קשה. אבל אני לא לבד, הרבה הורים מרגישים ככה. אני אנסה להיות טובה לעצמי, אכפת לי מעצמי. אני כאן איתי”. זה אולי נשמע מוזר, אבל כפי שכבר ראיתן- זה עובד.

משם עברנו למחקרים- ראינו שחמלה-עצמית מביאה איתה פחות תסמיני דיכאון, חרדה וסטרס, לצד יכולת התמודדות ומסוגלות עצמית גבוהות יותר. ועוד כל מיני דברים טובים- שקצר הפרק מלהכיל. ואז עברנו להתמקד בחמלה-עצמית בהורות. ראינו שגם במקרה של הורים- חמלה הורית גבוהה יותר משמעה פחות סטרס, דיכאון וחרדה, ואפילו שחיקה. ומעבר למצב הנפשי של ההורה יש גם את איכות הקשר עם הילדים- ראינו שלתוכניות חמלה-עצמית יש בהחלט פוטנציאל לחזק את הרגישות והתגובתיות של ההורה לילד ולהפחית רגשות של אשמה ובושה. ואולי הממצא הכי קריטי- חמלה-עצמית היא לא מתנה משמיים, אלא משהו שאפשר לעבוד לשכלל ולשפר. וזה ממש לא מדע טילים- אנחנו הרי יודעות לעשות את זה די בקלות כשמדובר במישהו אחר, עכשיו כל מה שצריך זה ללמוד איך להפוך את הכיוון ולתת את זה גם לעצמנו.  ואת זה בדיוק נעשה בסדנת חמלה-עצמית להורים. אחרי שהבנו מהי חמלה ומה למחקרים יש לומר בנושא- אנחנו מוכנות לקחת את זה צעד קדימה וללמוד להכניס את כל הטוב הזה להורות שלנו. ובגלל שזו פעם ראשונה החלטתי לתת הנחה סופר משמעותית של 40%- הנחה שתקפה לעוד כמה ימים בודדים בלבד, עד ה-26.10. מכאן אפשר להצטרף (קוד קופון: מוקדמת). זו באמת הזמנה מכל הלב להפוך את החמלה העצמית מעצה שחוקה למשאב פנימי שלא רק יעזור לנו להתמודד טוב יותר עם אתגרי ההורות, אלא גם ממש יעצב את ההורות שלנו.

לסיום יש לי בקשה אחרונה אליכן- אם תוכלו לדרג את הפודקאסט ב-5 כוכבים זה ממש ממש יעזור לי להגיע לכמה שיותר הורים שזקוקים לידע מקצועי ומבוסס מחקר. ואם יש לכן שאלות ואתן בספוטיפיי- מזמינה אתכן להגיב כאן מתחת לפרק, מבטיחה לקרוא ולהגיב. או שתעשו את זה כרגיל- בפוסט הדיון שלנו על הפרק בקבוצת הפייסבוק. בתיאור הפרק צירפתי לכן קישור לדיון על הפרק,  קישור לתמלול של הפרק למי שמעדיפה לקרוא, רשימה מלאה של המקורות המחקריים וגם קישור לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע כדי שתוכלו להישאר מעודכנות במדעי ההורות. אה וכמובן כל הפרטים על סדנת חמלה-עצמית (קוד קופון: מוקדמת).

תודה לאופק פרחי העורך של הפודקאסט.

אנחנו ניפגש בפרק הבא