מהם גורמי סיכון ומה גורמי חוסן?

ועכשיו אנחנו מגיעות לשאלה שלשמה התכנסנו- מה מאפיין את הילדים במסלולי הסטרס? ומה מאפיין את הילדים במסלולי החוסן? אז חוץ מלאבחן הפרעות נפשיות, הבטחתי שאספר לכן מה עוד החוקרות בדקו.

 

1. הכלה אמהית בזמן היזכרות בטראומה– בביקור הראשון אצל המשפחות שהשתתפו במחקר, אמהות עברו ריאיון כדי לאבחן את ה-PTSD של הילד. אני מזכירה שבשלב הזה הילדים במחקר היו בין הגילאים 1.5 עד 5. בריאיון הזה האמהות התבקשו לתאר באופן מלא את האירועים הטראומטיים, את התסמינים של הילד, רגרסיה או עיכוב התפתחותי. בזמן הזה הילד נכח בחדר- ובעצם ישב ליד אמא שלו כאשר הטראומה עלתה מחדש בשיחה. הסיטואציה הזו איפשרה לחוקרות לתצפת על ההתנהגות של הילד ושל אמא שלו במהלך ההיזכרות בטראומה. על בסיס התצפיות האלה, החוקרות העריכו האם הסגנון האמהי במהלך ההיזכרות בטראומה הוא מכיל או לא מכיל. ומה זה אומר סגנון לא מכיל? למשל, האמא מוצפת ומפוחדת ומתנהגת בצורה שמעוררת פחד וחרדה אצל הילד. האמא יכולה להפריע לניסיונות של הילד לתקשר, או להגיב למה שהוא עושה בצורה חודרנית. בקיצור, מדובר בתגובה אמהית לא מווסתת ולא מאורגנת לעצם העלאת הטראומה, כשהילד נוכח.
2. מעורבות חברתית של הילד– דבר נוסף שהחוקרות עשו בביקור הזה היה לצלם את האינטראקציות של האמא והילד בזמן משחק חופשי. מתוך האינטרקציות האלה הן קודדו את מידת המעורבות החברתית של הילד- האם הוא יוצר קשר עין? האם המצב רוח שלו סך הכל חיובי? מה מידת העוררות? הדריכות? כמה הוא יוזם אינטראקציות? האם יש זמנים של קשב משותף- שהאמא והילד מפנים את הקשב שלהם לאותו דבר בסביבה, כמו משחק או סיפור? עד כמה הילד משלב משחק יצירתי וסימבולי ואיזה שימוש הוא עושה בסביבה. החוקרות חזרו על אותה פרוצדורה גם בביקור השלישי כשהילדים היו בני 9-11.
3. המצב הנפשי של האמא– ודבר אחרון, החוקרות ביקשו מהאמהות למלא שאלונים כדי להעריך את המצב הנפשי שלהן עצמן, גם בביקור הראשון וגם בביקור השלישי.

 

בקיצור יש לנו כאן שלושה מדדים:

1. סגנון לא מכיל של האמא בזמן שמדברים על הטראומה
2. מעורבות חברתית של הילד בזמן אינטראקציה עם אמא
3. והמצב הנפשי של אמא

החוקרים רצו לבדוק האם המדדים האלו קשורים איכשהו לתסמינים הנפשיים. או במילים אחרות- מי מהם גורמי סיכון ומי גורמי החוסן?

 

אז הנה הממצאים בקצרה:

• ממצא ראשון ומאוד אינטואיטיבי- ככל שהמצוקה הנפשית של האמא הייתה יותר גבוהה, כך הסיכוי של הילדים לפתח הפרעה נפשית היה גבוהה יותר. כך שמצוקה נפשית נמוכה של אמא היא גורם חוסן. ומה ההיגיון בזה? לפי תיאוריית ההתקשרות, כשילדים נמצאים במצוקה הם מחפשים נחמה אצל מי שמטפל בהם, כך שתחושת הביטחון והרווחה שלהם מתארגנת סביב הזמינות והתגובתיות של המטפלים ברגעי הסטרס האלו. ברגע שההורה נמצא במצוקה בעצמו, זה יכול להקשות על היכולת שלו לתווך ולהציע נחמה למצוקה של הילד.

 

נמשיך לממצאים הבאים, שהם מעניינים במיוחד כי הם מראים שגורמי החוסן תלויים בגיל של הילד. תקשיבו לזה:

• אצל הילדים הצעירים יכולת ההכלה של האמא שימשה כגורם חוסן. כשהילד או הילדה נזכרים בחוויה טראומטית, היכולת של האמא להגיב בצורה מווסתת, להישאר רגועה יחסית, לא להציף את הילד בפחד שלה ולהגיב באופן מארגן ומווסת, היא גורם חוסן- הסיכוי של הילד או הילדה שלה לפתח הפרעות נפשיות בילדות נמוך יותר בהשוואה לאמהות עם סגנון לא מכיל. זה מסתדר עם מה שאמרנו קודם- ברגע שהילד במצוקה הוא מחפש הגנה ונחמה אצל ההורה, ואם ההורה מתנהג בצורה שמגבירה את הפחד שלו- זה יכול לפגוע בתחושת הביטחון של הילד. ולמה אנחנו רואות את זה דווקא אצל הילדים הצעירים? ככל הנראה כי לילדים צעירים יש פחות משאבים קוגניטיביים ורגשיים להתמודד עם מצבים כאלה, והם תלויים בנו שנעזור להם לווסת עצמם. אם אנחנו לא מווסתות בעצמנו, אז הם קצת בבעיה.
• ומה עם הילדים הגדולים יותר? אצלם מעורבות חברתית היא זו ששימשה כגורם חוסן. ילדים שהראו יותר מעורבות באינטראקציות עם אמא שלהם – יצרו קשר עין, יזמו, היו במצב רוח טוב וכו’ – היו בסיכון נמוך יותר לפתח הפרעות נפשיות. ההיגיון כאן הוא שמעורבות חברתית מאפשרת לילד ליצור קשרים חברתיים ורשת תמיכה חברתית, והם משמשים גורמי חוסן בפני עצמם. ולמה אנחנו רואות את זה דווקא אצל הילדים הגדולים יותר? ככל שהילדים גדלים הפוקוס החברתי עובר מהמשפחה לקבוצת השווים, וזה מצריך מהילדים טווח הרבה יותר גדול של יכולות חברתיות. בנוסף, יחסים חברתיים הופכים להיות יותר קריטיים לתחושת העצמי הצומחת של הילדים. כך שאם התפקוד החברתי של הילד פגוע, הסיכוי שלו להסתגל בצורה טובה לטראומה פוחת- אולי כי היכולת שלו להשתמש ביחסים חברתיים כדי לנהל סטרס פחות טובה. 
• אגב, הסיכון של הבנים במחקר לפתח הפרעה נפשית היה גדול פי 3 בהשוואה לבנות. אז אמהות לבנים, שימו לב.

 

בקיצור, אנחנו רואות שבגיל הרך החוסן תלוי בעיקר בהורה וביכולת שלו להגיב בצורה מארגנת ומווסתת, ולעומת זאת בגיל מאוחר יותר החוסן תלוי יותר ביכולות החברתיות של הילד עצמו. כדאי לזכור את זה גם אם הילדים שלכן עדיין קטנים, כי בהמשך, כשיגדלו, המעורבות החברתית שלהם תהפוך להיות גורם החוסן המרכזי. 

 

סיכום ביניים קצר

אז עד עכשיו ראינו כמה דברים:

• ילדים שחשופים באופן ממושך ובלתי צפוי לירי טילים נמצאים בסיכון משמעותי לפתח הפרעות נפשיות לאורך הילדות.
• יש ארבעה מסלולי התפתחות של סיכון וחוסן: 

1. ילדים שלא מפתחים הפרעה נפשית בשום שלב
2. ילדים שמראים תסמינים נפשיים בילדות המוקדמת אבל אחר כך הם נעלמים
3. ילדים שלא מראים תסמינים נפשיים בילדות המוקדמת אבל הם מופיעים מאוחר יותר
4. וילדים שמראים הפרעה נפשית באופן כרוני לאורך כל הילדות

• וישנם 3 גורמי חוסן: 

1. יכולת ההכלה של ההורה בזמן היזכרות בטראומה אצל הילדים הצעירים
2. המעורבות החברתית של הילד אצל הילדים הגדולים יות
3. המצב הנפשי של ההורה- בכל גיל

 

ועכשיו לשאלה הכי חשובה: מה עושים עם זה?

אצל ילדים צעירים, מגיל 0 עד 8 בערך, המוקד צריך להיות היחסים בין ההורה לילד- שיפור היכולת של ההורה להכיל את הפחדים של הילד ולווסת את הרגשות וההתנהגויות ההוריות שיכולות לפגוע בביטחון של הילד. כאן נכנסים, למשל, טיפולים דיאדיים. ומעבר לזה, חשוב במיוחד לדאוג גם להורים עצמם- למצוא דרכים להפחית את המצוקה הנפשית שלנו.

 

אצל ילדים גדולים יותר, החל מגיל 9, נראה שהמוקד צריך להיות אימון חברתי– למצוא דרכים להגביר את המעורבות החברתית של הילד וללמד אותו מיומנויות של יוזמה חברתית והשתתפות בקבוצות חברתיות.

 

וכאן יש לי שתי הצעות. קודם כל כדי לעזור לעצמנו- מיינדפולנס, מיינדפולנס ומיינדפולנס. כמובן שזה לא פיתרון להכל, ולא לכולם זה עובד. אבל אלפי מחקרים מראים את הההשפעות החיוביות של מיינדפולנס בכל תחומי החיים, ויחסית לטיפול שעולה הרבה בימינו, מיינדפולנס יותר זול ונגיש. ממליצה מאוד לעקוב אחרי תודעה בריאה- כרגע הם מציעים תכנים יומיים ללא עלות בגלל המצב, אבל יש גם עוד אינספור מקורות נוספים. מוזמנות לשאול אותי בתגובות לפרק ואפרט בשמחה. הקדשתי גם 3 פרקים בפודקאסט למחקרים על מיינדפולנס וחמלה-עצמית- אם טרם שמעתן מזמינה אתכן לעשות את זה כדי להבין את ההיגיון ולקבל מוטיבציה לנסות (פרקים 37, 38 ו-39)

 

ההצעה השנייה שלי היא להצטרף אלי לסדרת הרצאות חדשה: איך לדבר עם ילדים על רגשות? שמתחילה ממש עוד מעט, ב-11 למאי. בסדרה נעסוק בדיוק בנושאים האלה- איך להצליח לדבר עם הילדים שלנו גם על נושאים מורכבים, מבלי להכניס לשם את הפחדים, החששות והדאגות שלנו. נפגוש 3 חוקרות של שיח רגשי שילמדו אותנו איך לעודד את הילדים להיפתח אלינו גם כשנראה שהם ממש לא בקטע, מתי כדאי דווקא לא להגיד כלום ואיזה כלים עומדים לרשותינו כדי לפתח איתם שיח רגשי תומך ומיטיב. 

 

ועכשיו אני אפיל כאן פצצה (וסליחה על המינוח המטרגר)- זו הולכת להיות הסדרה האחרונה של מאמאדע. והפרק הזה הולך להיות הפרק הלפני האחרון- בפרק הבא אספר לכן למה אני לוקחת הפסקה ממאמאדע ומה התכניות שלי להמשך. אבל אם בא לכן לחוות מהקסם הזה, שבו הורים וחוקרים נפגשים יחד, בפעם האחרונה- אני ממש מזמינה אתכן להצטרף. מבטיחה לכן סדרה מעולה שדרכה תלמדו איך להיות עוגן ומקום בטוח עבור הילדים שלכן, דרך שיח רגשי בונה חוסן. 3 חוקרות מובילות, שילוב של ידע מחקרי ופרקטיקה ואפילו קבוצת תרגול שתלווה את הסדרה ותאפשר לכן להכניס את הידע והכלים ליומיום, בקלות ובפשטות. ויש גם קוד קופון להנחה לעוד כמה ימים בודדים. מכאן נרשמות (קוד קופון: מוקדמת). כמובן שיש מצבים שדורשים יותר מ-3 מפגשים על שיח רגשי והסדרה הזו היא לא איזה פיתרון קסם לכל נזקי המלחמה- אבל בעיני זה מקום להתחיל ממנו, כי השגרה כבר שואבת אותנו לתוכה וחבל שדברים יפלו בין הכיסאות. 

 

זהו עד כאן הפרק שלנו. אם יש לכן שאלות אתן יכולות כמובן לשאול אותן גם בפוסט הדיון על הפרק בקבוצת הפייסבוק- בתיאור הפרק צירפתי קישור לפוסט הדיון קישור לתמלול של הפרק למי שמעדיפה לקרוא, רשימה מלאה של המקורות המחקריים וכמובן קישור עם כל הפרטים על הסדרה “איך לדבר עם ילדים על רגשות?”

מאחלת לנו ימים של שקט והרבה חוסן לנפש שלנו ולנפש של הילדים שלנו

תודה לאופק פרחי העורך של הפודקאסט.

אנחנו סיימנו להיום, ניפגש בפרק הבא בפעם האחרונה