פרק ראשון בסדרה הפרעת קשב וריכוז
הכתבה הבאה לא כתובה במדעית, היא כתובה מהלב שלי אליכן.
הרגשתי שלפני שאנחנו יוצאות לחקירה המשותפת של האבחנה הזו – הפרעת קשב וריכוז, אני חייבת לכתוב גילוי דעת (ולב).
אני בעצמי אישה עם הפרעת קשב וריכוז.
ברוב המוחלט של הפעמים שבהן אני בוחרת לשתף במידע הזה, התגובות שאני מקבלת היא “מה, אבל את לא נראית!” או “אין מצב, תראי לאן הגעת ומה השגת!”, כאילו שלאנשים עם הפרעת קשב וריכוז יש זנב או קרניים או שהם נדונו לכישלון מוחלט בכל מה שיבחרו לעשות. כמו שמדווחים אנשים רבים עם “אבחנות שקופות”, כאלו שאי אפשר לראות בסממנים חיצוניים ברורים כמו כיסא גלגלים למשל, גם אני “נדרשת להוכיח” את הקושי וההתמודדות היומיומית. לרוב, אני לא מתווכחת וגם אין בזה צורך, בד”כ שהייה לידי למשך זמן קצר כבר מעלה מאליה מיליון דוגמאות. כך, כמעט בכל ארוחת שישי, אני מפילה כל חפץ שמגיע לידיי, כי אני לא מצליחה להתרכז במקביל בשיחה, בדאגה לבת שלי ובהעברת קערת הסלט לחמותי. יש גם מי שיפספסו את הסימנים, לאורך השנים סיגלתי לעצמי אסטרטגיות וטכניקות כדי להתנהל ביומיום ולהצליח בדברים החשובים לי והן אכן משרתות אותי נאמנה (רוב הזמן).
היום, אני וההפרעה חברות והיא כבר פחות הפרעה ויותר תכונה שלי, כזו שלפעמים מצליחה לתת לי יתרון או ייחוד. בישיבת צוות, אני תמיד זו שתעשה חיבורים למאמרים, למקרים דומים שפגשנו, הרצאה שצפיתי בה ומידע תיאורטי. יכולת האבחנה שלי מחודדת מאד בזכות היכולת הזו וכמרפאה בעיסוק זה כישרון שמאוד משמח אותי שיש ברשותי. אבל זה לא כך תמיד, לפעמים נמאס לי מההפרעה המופרעת הזו, הייתי שמחה לזרוק אותה מהחלון ולהיות קצת יותר “נורמלית” ועם קצת פחות רעש בראש.
העבודה לקראת הפינה הייתה הזדמנות שוב להתבונן על החיים שלי, ההתמודדויות שאני עוברת, ההישגים והרגשות שלי. במקביל, ככל שהעמקתי בתיאוריה, במחקר ובטיפולים השונים הקיימים, עלו בעיני רוחי המשפחות והילדים שאני מלווה, אהובים ויקרים כל כך. הקשר שלי איתם כל כך קרוב, מבין ומזדהה. מתוך המחשבות האלה, החלטתי לשלב בפינה גם את הניסיון הקליני שלי ולהביא בכל פוסט גם איזה שהיא טעימה מתיאור מקרה. אני חושבת שיש בזה ערך, בכדי ליצור חיבור בין המחקר לבין החיים עצמם, כך שתוכלו לחוות ולדמיין את החיים עם ולצד ההפרעה הזו.
