הילד שלך מרביץ? זה מה שאת צריכה לדעת!

6 בינו׳

וואי כמה זה מפעיל אותנו כשהילדים שלנו מרביצים! למה הם בעצם עושים זה? בפרק הזה תגלו מתי תוקפנות פיזית מופיעה לראשונה (ספוילר: מוקדם, מאוד מוקדם), מה נחשב נורמלי ומתי באמת צריך להתחיל לדאוג. וכמובן, תקבלו כלים מבוססי-מחקר להתמודדות יעילה עם מצבים שבהם הילדים שלנו מרביצים. פרק חשוב במיוחד לכל הורה שרוצה להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות המאתגרת הזו ואיך להגיב אליה בצורה מותאמת.

לדיון על הפרק

כדי לא לפספס אף פרק, כנסו לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע!

מוזמנות להתעדכן גם בקבוצת הפייסבוק או להירשם לניוזלטר של מאמאדע.

לחצו כאן לרשימה מלאה של המקורות המחקריים.

מעדיפה גרסה כתובה? הנה תמלול של הפרק:

ברוכות וברוכים הבאים לפודקאסט של מאמאדע, הורות מבוססת מדע, אני מור הרפז ובפודקאסט הזה תקבלו גישה ישירה למחקר על הורות והתפתחות ילדים.

היום אנחנו הולכות לדבר על השאלה- למה בעצם ילדים מרביצים? אני לא חושבת שיש משהו שמפעיל אותי כמו לראות את הבת שלי מרביצה למישהו אחר. אולי יותר מכל התנהגות אחרת, משהו בתוקפנות הפיזית- אם זה מכה, בעיטה או נשיכה - מדליק לי את כל תסריטי האימה בראש. "הילדה שלי אלימה", אמאל'ה. ואז, הרבה פעמים, אני מגיבה אל התסריט שלי- שהנה אני מגדלת ילדה אלימה ואמאל'ה - ולא למה שבאמת קורה באותו רגע. אז החלטתי להקדיש את הפרק הזה לשאלה- למה בעצם הילדה שלי מרביצה? איך זה שהתנהגות חברתית כל כך מוקצית בעולם המבוגרים, קורית כמעט על בסיס יומיומי בעולם הילדים?

בפרק של היום נכיר את הסטטיסטיקות- עד כמה תוקפנות פיזית שכיחה בילדות, נגלה מתי תוקפנות פיזית מופיעה לראשונה (ספוילר: ממש מוקדם) ואיך היא ממשיכה להתפתח לאורך הילדות. נכיר את המנגנונים שמסבירים למה ילדים מרביצים ומה גורם להם בסופו של דבר להפסיק, בתקווה. ואם הם לא מפסיקים, ננסה להבין למה- מהם בעצם גורמי הסיכון. או במילים אחרות, מתי צריך להתחיל לדאוג. ונסיים כמובן עם השאלה מה אנחנו יכולים לעשות כמבוגרים כדי להתמודד עם מצבים שבהם הילדים שלנו מרביצים. יאללה, נתחיל!

לפני שנתחיל אני רוצה ליישר קו עם הגדרות. התופעה שאנחנו הולכות להתמקד בה בפרק הזה נקראת בספרות המקצועית "תוקפנות פיזית". תוקפנות פיזית מוגדרת כסט של התנהגויות שיכולות לגרום לנזק פיזי לאנשים, בעלי חיים או חפצים. התנהגויות כמו מכות, בעיטות או נשיכות. אבל זו כמובן לא התוקפנות הקיימת היחידה. יש לנו גם תוקפנות מילולית- שזו בעצם פגיעה ישירה במישהו דרך מילים ולא דרך הפעלת כוח. ויש סוג נוסף של תוקפנות שנקרא תוקפנות חברתית, או תוקפנות ביחסים, שכאן מדובר בהפצת שמועות, בחרמות וכל התענוג הזה. אם תוקפנות פיזית ומילולית נחשבות תוקפנות ישירה, תוקפנות חברתית נחשבת תוקפנות עקיפה. יש לנו עוד סוגים של תוקפנות, שאנחנו לא הולכות להיכנס אליהם היום, כמו בריונות ובריונות ברשת. אני פשוטה רוצה לתת לכן ההקשר הרחב של התופעה הזו שנקראת "תוקפנות". ואנחנו כאמור נתמקד בתוקפנות פיזית.

השאלה הבאה שעולה היא מאיפה מגיעה התוקפנות הפיזית הזו? התיאוריה הראשונה שניסתה מענה לתת לשאלה הזו היא תיאוריית הלמידה החברתית של בנדורה משנות ה-70. לפי התיאוריה שלו, תוקפנות היא עניין נלמד. ילדים מרביצים, בועטים או נושכים כי הם ראו אחרים עושים את זה. בעצם הם לומדים להרביץ דרך תהליכים של חיקוי וחיזוק. תיאוריה מאוחר יותר הציעה שהתנהגות תוקפנית של ילדים מושפעת גם מגורמים ביולוגים וגם מתהליכים סביבתיים- שבעצם משמרים או מגבירים את ההתנהגות.

ברגע שעלתה האפשרות שלתוקפנות יש שורשים ביולוגים, מולדים- המחקרים, שעד אז התמקדו בעיקר בילדים בגיל בית ספר ובזיהוי דפוסים פתולוגים, הפנו את הפוקוס לילדים צעירים יותר ולזיהוישל דפוסים נורמטיבים. מפה לשם, יש חוקרים שאפילו הגיעו לחקור תוקפנות פיזית בגיל חצי שנה!

התפתחות נורמטיבית של תוקפנות פיזית

אז בואו נגלה מה המחקרים האלו יכולים לספר לנו על התפתחות של תוקפנות פיזית.

נתחיל עם המספרים, כי אני חושבת שיש בהם משהו די מרגיע. מחקר הולנדי גדול שהשתתפו בו יותר מ-2,000 ילדים מצא שכבר בגיל שנה, יותר מחצי מהילדים - 52% - הראו לפחות סוג אחד של תוקפנות פיזית, כמו נשיכות, דחיפות, משיכת שיער, מדי פעם או לעיתים קרובות. לפחות לפי מה שמספרות האמהות שלהן. ותקשיבו לזה- בגיל שנתיים ושלוש המספרים עולים ל-80%! תחשבו על כמה זה נפוץ - 4 מתוך 5 ילדים בגיל הזה מראים תוקפנות פיזית לפחות מדי פעם.

אחת הבעיות במחקר הזה הייתה שהוא לא היה מחקר אורך- כלומר החוקרים לא עקבו אחרי אותם ילדים מגיל שנה עד גיל 4, אלא לקחו ילדים בקבוצות גיל שונות ובדקו בכל קבוצה כזאת עד כמה תוקפנות פיזית נפוצה. כך שיש כאן מגבלה משמעותית. אבל מאז הספיק לצאת מחקר אחר, הפעם מנורבגיה, שניסה לענות על אותה שאלה- איך מתפתחת תוקפנות פיזית - אבל במחקר הזה כן עקבו אחרי הילדים, 1148 ילדים, לאורך זמן. מגיל 8 חודשים ועד גיל שנתיים ו-4 חודשים. ולא רק שעקבו אחריהם לאורך זמן, אלא גם עשו את זה בתדירות גבוהה- כל חודשיים! שזה ממש לא מובן מאליו. כל חודשיים המשפחות קיבלו טלפון ובשיחה שאלו אותם "האם ילד שלך הרביץ לך בשבועיים האחרונים? הרביץ לאחים? דחף מישהו? נשך מישהו? זרק דברים על אחרים? בעט?" וכו'. ולכן המחקר הזה נותן לנו תמונה יותר מדויקת של איך מתפתחת תוקפנות פיזית.

אז הנה נתונים: בגיל שנה נמצא ש-36% מהילדים מרביצים להורים, 15% מרביצים לאחים ו-43% דוחפים אחרים כדי להשיג משהו שהם רוצים. שימו לב שממש לא מדובר באחוזים קטנים או זניחים, למרות שמדובר בתינוקות בני שנה. ואז מגיעה העליה- סביב גיל שנתיים 74% מרביצים להורים, 76% מרביצים לאחים ו-34% דוחפים אחרים. כן חשוב לציין שיש שונות גדולה בין ילדים ברמת התוקפנות הפיזית ובקצב ההתפתחות שלה.

יש ממצא מעניין שעלה בשני המחקרים האלו והוא ההבדלים בין אמהות לאבות. אם אתן מאזינות לפודקאסט הזה באופן קבוע, אתן בטח יודעות שלרוב, מחקרים בתחום של הורות והתפתחות מתמקדים באמהות. יש לזה כל מיני סיבות, שלא אכנס אליהן כרגע. אבל דווקא בשני המחקרים האלה, ההולנדי והנורבגי, ביקשו גם מאבות וגם מאמהות לדווח על ההתנהגות התוקפנית של הילד או הילדה שלהם. ותראו איזה קטע- נמצא ביניהם הבדל! מה שמזכיר לנו את הבעייתיות של שימוש בדיווחים עצמיים דרך שאלונים.

הדבר המעניין שנמצא בשני המחקרים הוא שיש דפוס- אמהות מדווחות על יותר תוקפנות פיזית של הילדים בהשוואה לאבות. וככל שהילדים גדלים, כך הפער בין אמא לאבא גדל. איך זה יכול להיות? אני חושבת שההסבר די אינטואיטיבי. אמהות לרוב הן המטפלות העיקריות, כלומר אלו שמבלות יותר זמן עם הילד ומעורבות יותר במה שקורה לו בחיים, נגיד אלו שנמצאות בקשר ישיר עם הגננת או עם המורה, או עם ההורים של החברים. כך שיכול להיות שאמהות פשוט מודעות יותר מאבות לבעיות התנהגות של הילדים שלהן בהשוואה לאבות. יכול להיות גם שאמהות תופסות משחק מסוג rough-and-tumble, או בעברית התגוששות, כתוקפנות, למרות שמדובר במשחק. ואבות פחות רגישים לזה. ואם כבר נכנסו לפרטים הקטנים- אז אוסיף גם שלמרות שהמדגמים בשני המחקרים האלו די מרשימים, עדיין מדובר באוכלוסיה הומוגנית. כרגיל, מעמד ביניים, לבן, משכיל וכו'. כך שיכולת ההכללה שלנו מהממצאים מוגבלת.

ועם כל זה בראש נחזור אל ממצאים העיקריים- שני המחקרים האלו יחד מציירים לנו דפוס התפתחות ברור: תוקפנות פיזית מתחילה לעלות מתישהו בין גיל 8 חודשים לשנה, מגיעה לשיא בסביבות גיל שנתיים-שלוש ואז- וזה החלק המעודד- בשנה השלישית או הרביעית לחיים מתחילה ירידה הדרגתית.

ומה קורה אחר כך? מחקר קנדי שעקב אחרי התפתחות התוקפנות הפיזית של יותר מ-10K ילדים מגיל שנתיים עד גיל 11 מצא שהירידה בתוקפנות פיזית שמתחילה סביב גיל 3-4 ממשיכה לרדת בהדרגה בשנות בית הספר היסודי. כאשר בגיל 11, רוב הילדים - 83% ליתר דיוק - כמעט ולא משתמשים בתוקפנות פיזית. עוד נחזור אל המחקר הזה בהמשך כדי לנסות להבין מה קורה אצל אותם 17% שאצלם התוקפנות הפיזית לא פוחתת עם הגיל, אבל בינתיים נמשיך עם הדפוסים הנורמטיביים. מחקרים אחרים מלמדים אותנו שבגיל ההתבגרות יש עליה מסוימת בתוקפנות פיזית ששוב יורדת לאחר מכן בתקופת הבגרות, תודה לאל. כך שלפחות מתוך התמונה המחקרית כיום נראה שדפוס ההתפתחות של תוקפנות פיזית נראה כמו גמל עם שתי דבשות- דבשת אחת גדולה בשלוש השנים הראשונות ודבשת קצת יותר קטנה בגיל ההתבגרות.

למה זה קורה?

ועכשיו הגיע הזמן להבין למה זה קורה- למה אנחנו רואות עליה בתוקפנות פיזית בשנים הראשונות לחיים ומה גורם לה בסופו של דבר לרדת.

מתישהו במהלך השנה הראשונה לחיים נכנס רגש חדש לרפרטואר הרגשות של תינוקות- כעס. כך שסביר שתינוקות שמרגישים כעס ותסכול יראו יותר התנהגות אגרסיביות. ובאמת מחקרים מראים עלייה מתונה בתוקפנות פיזית בין גיל חצי שנה לשנה. העלייה הדרמטית יותר בשנה השנייה לחיים כנראה קשורה להתפתחות של תחושת האוטונומיה. פעוטות מתחילים לחקור את היכולות החדשות שלהם, למשל לצייר על הספות, ואז נתקלים בהורים לא מרוצים ששמים להם גבולות. והנה לכן הסבר מצויין לעליה בהתנהגויות תוקפנות פיזית בגילאים האלה- ההתנגשות בין הרצון לחקור ולהיות עצמאי לבין גבולות המציאות.

זה נכון שבעולם המבוגרים תוקפנות פיזית היא לא רצויה ולא לגיטימית, וכנראה בגלל זה היא כל כך מפעילה אותנו, אבל בעולם הילדים לא בהכרח מדובר בדבר רע. תחשבו על זה, בסופו של דבר מדובר בגורי אדם עם יכולות ויסות מאוד בסיסיות ועם כושר ביטוי מאוד מצומצם. אז מה כבר יש להם לעשות כשהם מתוסכלים? תוקפנות פיזית היא דרך לבטא את הרגשות שלהם.

וכאן אני רוצה לספר לכן על ממצא ממש מעניין ובעיני גם מרגיע. במחקר ערכו סוג של מסיבת יום הולדת מדומה במעבדה, שאליה הזמינו קבוצות קטנות של 2-4 תינוקות בני שנה בערך. במהלך המסיבה נכנסו כל מיני דמויות בתחפושות שהציעו לילדים לשחק. המטרה של החוקרים הייתה לייצר מצב שמדמה התנסות אמיתית שתינוקות חווים בחיי היומיום- מפגש עם דמויות מחופשות באירועים או בפארק שעשועים. זו סיטואציה שמצד אחד יכולה להיות מסקרנת ומשמחת ומצד שני לעורר גם חרדה. בסוף יום ההולדת המדומה, החוקרים נתנו לתינוקות לשחק במשך 20 משחק חופשי וצפו באינטראקציות ביניהם בזמן הזה.

והנה הממצא המגניב- החוקרים גילו שהתינוקות שהשתמשו יותר בכוח פיזי- דחפו, משכו או הרביצו - היו גם אלה שנטו יותר להציע צעצועים לחברים שלהם. זה כל כך הבן שלי. הממצא הזה לגמרי מאתגר את התפיסה ששימוש בכוח הוא בהכרח סימן לבעיות התנהגות- תסריט האימה של כולנו. מסתבר שבגיל הזה, שימוש בכוח פיזי יכול לשקף רמה גבוהה של מעורבות חברתית. הממצא הזה גם מזהיר אותנו מהנטייה לתייג את ההתנהגות של הילדים שלנו כ"תוקפנית" מוקדם מדי.

אז ראינו למה יש עלייה בתוקפנות פיזית בשנה הראשונה והשנייה לחיים, עכשיו הגיע הזה לברר מה יכול להסביר את הירידה בתוקפנות פיזית סביב גיל 3-4. בגילאים האלה רוב הילדים מתחילים להפנים חוקים וערכים- כלומר הם מפנימים מה מקובל בחברה שהם חיים בה ומה לא. בנוסף היכולות הרגשיות והחברתיות שלהם מאוד משתכללות- הם לומדים לשלוט בהתנהגות ולווסת את הכעס, הם מפתחים theory of mind, שזו היכולת לראות את העולם מנקודת מבט של מישהו אחר, והם גם הופכים להיות יותר אמפתיים. ואולי הדבר הכי משמעותי שקורה בשנה הזו הוא התפתחות השפה. כשילדים מפתחים יכולת לבטא את הצרכים והרצונות שלהם במילים, זה מפחית משמעותית את התסכול שלהם מזה שלא מבינים מה הם רוצים. בנוסף, היכולות המילוליות שלהם, שרק הולכות ומשתפרות, מאפשרות להם לפתח כישורי שכנוע ומשא ומתן שיכולים להחליף את השימוש בכוח פיזי, לפחות באופן חלקי. בקיצור, רוב הילדים מפתחים בתקופה הזו אסטרטגיות חלופיות לתוקפנות פיזית. ואלה שלא- דורשים התייחסות מיוחדת. תכף נדבר על זה.

לא כדי לא לבאס, אבל זה שהתוקפנות הפיזית פוחתת זה לא אומר שתמו כל צרותינו. כשהתוקפנות הפיזית יורדת, היא לגמרי יכולה להתחלף בצורות אחרות של תוקפנות - מילולית או חברתית. שזו תזכורת לזה שהאתגר האמיתי הוא לא למנוע תוקפנות, אלא לעזור לילדים למצוא דרכים מותאמות יותר להביע את עצמם ולהתמודד עם קונפליקטים. נדבר על זה עוד בהמשך הפרק בחלק של התכלס. ועוד בפינת הביאוס- למרות שאנחנו רואות ירידה בתוקפנות פיזית אחרי השנים הראשונות, זה לא בהכרח אומר שאי אפשר לרכוש התנהגויות תוקפניות מאוחר יותר בחיים. בדיוק דרך אותם מנגנונים שהזכרנו קודם- למידה חברתית דרך חיקוי וחיזוק.

בואו נעשה סיכום ביניים

עד עכשיו דיברנו על התפתחות נורמטיבית של תוקפנות פיזית- להרביץ, לבעוט, לנשוך וכאלה. ראינו שתוקפנות פיזית מתחילה לעלות מתישהו בין גיל חצי שנה לשנה, מגיעה לשיא בסביבות גיל שנתיים-שלוש ואז מתחילה לרדת באופן הדרגתי. כל זה בזכות התפתחותן של יכולות ויסות, יכולות רגשיות-חברתיות ויכולות השפה, כמובן. השאלה הבאה היא מה קורה מחוץ לנורמה- מי הם הילדים שלא יראו את אותה ירידה נורמטיבית בתוקפנות פיזית בגיל הגן. או במילים אחרות, מתי צריך להתחיל לדאוג.

מתי צריך להתחיל לדאוג? גורמי סיכון

זוכרות את המחקר שסיפרתי לכן עליו קודם, שבו צפו בתינוקות בני שנה בזמן יום הולדת מדומה במעבדה? הממצא המעניין שם היה שדווקא התינוקות שהראו יותר התנהגויות של תוקפנות פיזית כלפי תינוקות אחרים, היו גם אלו שנטו יותר להציע צעצועים לתינוקות האחרים. כלומר התנהגות אנטי-חברתית לכאורה ניבאה התנהגות פרו-חברתית. אבל הדפוס הזה לא נמשך לנצח. במחקר אחר, מחקר אורך, שבו עקבו אחרי 1334 ילדים מגיל 7 עד 11, מצאו שהתנהגות תוקפנית בשנה אחת ניבאה ירידה בהתנהגות פרו-חברתית שנה אחר כך. כלומר, בעוד שאצל תינוקות השימוש בכוח פיזי הופיע יחד עם התנהגות פרו-חברתית, אצל ילדים בוגרים יותר נמצא קשר הפוך - ככל שהילד היה יותר תוקפני, ככה הוא הפגין פחות התנהגויות פרו-חברתיות בשנה שלאחר מכן. בקיצור, תוקפנות פיזית ברמה גבוהה אחרי הגיל הרך כן צריכה להדליק נורה אדומה.

אמנם אנחנו דיברנו עד עכשיו בעיקר על התפתחות נורמטיבית, אבל האמת היא שרוב המחקרים בתחום של תוקפנות בילדות מתמקדים דווקא בפתולוגיות. ויש בזה גם היגיון- אם נזהה את גורמי הסיכון, נוכל לדעת איפה אפשר להתערב ואולי גם להשפיע לטובה. במיוחד לאור העובדה שתוקפנות פיזית, אחרי הגיל הרך, היא תכונה יציבה לאורך זמן- כלומר ילדים תוקפניים נוטים גם להיות מתבגרים ומבוגרים תוקפניים. ותוקפנות פיזית מגיעה עם כל מיני דברים שאנחנו לא בדיוק מאחלות לילדים שלנו- כמו בעיות נפשיות למיניהן, התמכרויות, אובדנות ועוד.

אני רוצה לתת לכן סיכום מקוצר של גורמי הסיכון שנמצאו במחקר, חלקם מובנים מאליהם, וחלקם אפילו מפתיעים.

מעניין שאחד מגורמי הסיכון המשמעותיים ביותר, אולי אפילו הכי משמעותי, הוא דווקא משהו שנראה לנו לגמרי נורמטיבי - אם לילד יש אח או אחות צעירים, בהפרש של עד חמש שנים, הוא נמצא בסיכון גבוה יותר לתוקפנות פיזית. כן, אחים קטנים הם גורם סיכון וזה ממצא שחזר על עצמו כמה וכמה פעמים במחקרים שונים. התופעה הזו לצערנו מקבלת יחסית מעט תשומת לב, אולי בדיוק בגלל שהיא נתפסת כל כך נורמטיבית התפתחותית. אבל לפחות לפי הממצאים האלו לא נראה שכדאי לזלזל בה.

גורם סיכון משמעותי נוסף הוא המצב הנפשי של ההורים, במיוחד של אמא. דיכאון במהלך ההיריון, דיכאון אחרי לידה, ומצוקה נפשית של שני ההורים נמצאו כולם קשורים לרמות גבוהות יותר של תוקפנות פיזית אצל הילדים. גם היסטוריה של התנהגות אנטי-חברתית אצל האם נמצאה כגורם סיכון משמעותי.

המצב הסוציו-אקונומי של המשפחה, כמו בהרבה דברים אחרים, גם משחק תפקיד חשוב. הכנסה משפחתית נמוכה, השכלה נמוכה של ההורים (במיוחד אם האמא לא סיימה תיכון), וגם אמא שילדה פעם ראשונה בגיל צעיר - כל אלה נמצאו קשורים לרמות גבוהות יותר של תוקפנות פיזית אצל הילדים.

וכמובן, גם למאפיינים של הילד עצמו יש תפקיד. למשל, טמפרמנט קשה נמצא קשור לרמות גבוהות יותר של תוקפנות. מחקרי תאומים אפילו מצאו שיש תרומה גנטית משמעותית לתוקפנות פיזית. תקשיבו לזה- בין 56% ל-66% מההבדלים בין ילדים בתוקפנות פיזית בגילאים 1.7-6 מוסברת על ידי גורמים גנטיים. ככה שלגמרי יש לנו כאן שילוב בין גנים לסביבה- מה שהילד מביא איתו, ומה שהסביבה מביאה אליו.

בהקשר הזה, יש מחקר מרתק שניסה לזהות את הניצנים הראשונים של תוקפנות - ממש בגיל חצי שנה. החוקרים עקבו אחרי 301 תינוקות במטרה לזהות התנהגויות שהן מעין "אב קדמון" להתנהגויות תוקפניות מאוחר יותר. הדבר המעניין שהם גילו היה שכבר בגיל חצי יש הבדלים אינדיבידואליים בין תינוקות בביטויי תסכול והפעלת כוח פיזי. והדבר העוד יותר מעניין הוא שההבדלים האינדיבידואלים האלה בין תינוקות ממשיכים גם הלאה. כלומר תינוקות שהפעילו יותר כוח פיזי בינקות נטו יותר לתוקפנות פיזית בגיל 3. ובגיל 7, לאותם תינוקות היה סיכוי גדול יותר לפתח בעיות התנהגות. כך שיש לנו כאן עוד ראיה לכך שיש לתוקפנות שורשים ביולוגיים עמוקים.

ואת הדובדבן שמרתי לסוף- מגדר

אם אשאל אתכן עכשיו- מי אתן חושבות נמצא בסיכון גבוה יותר לתוקפנות פיזית, בנים או בנות? מה הייתן אומרות? אני מניחה שהייתן מנחשות נכון- בנים. אז כן, ממצא שחוזר על עצמו בכמעט כל מחקר בתחום הוא שבנים משתמשים יותר בתוקפנות פיזית בהשוואה לבנות. השאלה שעולה כאן, כמו בכל פעם שמדברים על מגדר, כמה מזה זה ביולוגיה וכמה מזה סביבה. אז לכל אלו שטוענים שזה מולד- תדעו שבשנה הראשונה לחיים אין בכלל הבדלים בין בנים לבנות בשימוש בכוח פיזי. ההבדלים המגדריים מתחילים להופיע רק אחרי גיל שנתיים. ומשם ההבדלים רק גדלים.

למה בעצם? לחוקרים יש כמה סברות בעניין. קודם כל, יש הבדלים מגדריים בהתפתחות השפה - בנות בדרך כלל מפתחות יכולות שפתיות מוקדם יותר מבנים. כמו שכבר אמרנו קודם, ברגע שלילדים יש יכולת טובה להביע את עצמם הם פחות זקוקים לכוח פיזי כדי להשיג את מה שהם רוצים, וסביר גם שיבינו אותם יותר וכך הם יהיו ופחות מתוסכלים. אגב, בנות לא בהכרח פחות תוקפניות - הן פשוט נוטות יותר לסוגים אחרים של תוקפנות, בעיקר תוקפנות חברתית שמערבת בדרך כלל הפצת שמועות, חרמות ודברים כאלה.

אבל נראה שיש פה גם משהו עמוק יותר - הציפיות החברתיות שלנו. מחקרים מראים שכבר בגיל הגן, ילדים מאמינים שבנים יותר תוקפניים מבנות. וגם אנחנו, ההורים והמטפלים, נוטים לפרש את אותה התנהגות בדיוק בצורה שונה אצל בנים ובנות. אנחנו יותר "מצפות" לתוקפנות פיזית אצל בנים, ובכך אולי גם מחזקות אותה. כמה פעמים יצא לי לשמוע בגן שעשועים, "נו, ככה זה בנים", "boys will be boys".

בקיצור, נראה שההבדלים המגדריים בתוקפנות פיזית הם תוצאה של שילוב מורכב בין גורמים ביולוגיים, כמו קצב התפתחות השפה, וגורמים חברתיים, כמו הציפיות שלנו מבנים ומבנות.

אם נסכם בקצרה, ראינו שתוקפנות פיזית שלא פוחתת בשנות הגן נוטה להמשיך גם שנים אחר כך. שזה מצב לא רצוי מבחינתנו. זיהינו כמה וכמה גורמי סיכון כמו המצב הנפשי של ההורים, המצב הסוציו-אקונומי של המשפחה, הטמפרמנט של הילד, המגדר של הילד- אם הוא בן- והגורם המפתיע ביותר- אם יש לילד או לילדה אח קטן בפער של 5 שנים ומטה.

על כל הדברים האלה יש לנו רק מעט שליטה ואתן הרי מאזינות לפרק הזה גם כדי לקבל תובנות וכלים שיוכלו לעזור לכן להתמודד עם זה שהילד או הילדה שלכן מרביצים, בועטים או נושכים. ולכן עכשיו אני רוצה שקודם כל נבדוק אם להורים יכולה להיות השפעה, ואם כן מה אפשר תכלס לעשות.

אז מה עושים? איך מתמודדים כשהילד מרביץ?

אז אני רוצה לספר לכן על מחקר אורך גרמני שכלל 2190 ילדים וההורים שלהם. כמו במחקרים קודמים, גם כאן זיהו קבוצת ילדים שהראו תוקפנות פיזית כרונית, כלומר תוקפנות פיזית שלא פחתה כמצופה בשנות הגן. במחקר הספציפי הזה הם התמקדו בהשפעות הוריות. במחקר נמצא שכאשר התקשורת בין ההורים לילדים פחות ממוקדת בילד- כלומר ההורים פחות מקשיבים לילד, פחות משתפים אותו ופחות מקדישים תשומת לב לצרכים שלו- אז הילדים מראה רמות גבוהות יותר של תוקפנות. נראה שגם שימוש באלימות כדרך חינוך זה לא רעיון טוב במיוחד- ילדים להורים שהשתמשו בענישה פיזית או באלימות מילולית הראו רמות גבוהות משמעותית של תוקפנות. סביר שהם פשוט לומדים לחקות את דפוסי ההתנהגות האלימים שהם חווים בבית. אז לפחות מהמחקר הזה נראה שכן יש לנו השפעה- כשהשיח בבית לוקח בחשבון את הילד וכשהגישה החינוכית של ההורים לא מבוססת על אלימות פיזית או מילולית, הילדים נוטים פחות לתוקפנות פיזית.

ועכשיו נעבור לתכלס.

הדרך המחקרית הכי טובה לבדוק אם טכניקה מסוימת עובדת או לא זה לקחת קבוצת משפחות ולחלק אותה לשתיים באופן אקראי, כלומר ההחלטה איזו משפחה תצטרף לאיזו קבוצה נקבעת בהטלת מטבע. כך שמתקבלות שתי קבוצות שלא אמורות להיות שונות אחת מהשנייה באופן מיוחד. קבוצה אחת הופכת להיות קבוצת הניסוי, למשל קבוצה שבה כל ההורים עוברים הדרכה להפחתת תוקפנות אצל הילדים, והקבוצה השנייה הופכת לקבוצת הביקורת, כלומר ההורים בקבוצה הזו לא עוברים שום הדרכה. אם ימצא הבדל בין הקבוצות, נגיד שיש פחות תוקפנות אצל הילדים להורים שעברו הדרכה, אפשר לקבוע שההדרכה יעילה בהפחתת תוקפנות. ואחרי שמצטברים הרבה מחקרים מהסוג הזה, מחקרי הקצאה אקראית, אפשר לנסות לקחת את כולם ולנתח אותם יחד כדי לקבל תמונה מחקרית מקיפה ומדויקת יותר. זה בדיוק מה שעושים במטא-אנליזה. ולכן מטא-אנליזה היא לרוב הדבר הכי טוב שתוכלו לקבל אם אתן רוצות להבין איפה המדע עומד בסוגיה מסוימת.

בכל מקרה, נחזור לתוקפנות. אז מטא-אנליזה שניתחה יחד 154 מחקרי הקצאה אקראית כמו אלו שתיארתי קודם, ניסתה לזהות איזה טכניקות מבין הטכניקות שלימדו הורים בהדרכות השונות היו הכי יעילות. והם אכן מצאו 3 טכניקות כאלה: הראשונה הייתה חיזוק חיובי, שזה אומר להגיב להתנהגות הרצויה של הילד באופן חיובי בין אם בפרסים ובים אם בשבחים כמו "אני גאה בך שהצלחת להתאפק ולא הרבצת לו למרות שנורא כעסת" או "זה ממש נעים שהצעת לה גם להשתתף במשחק". מה שכן, השימוש בשבחים מילוליים היה יותר משמעותי מפרסים (חיזוק מילולי זו הטכניקה השנייה). טכניקה נוספת שנמצאה יעילה היא מה שנקרא השלכות טבעיות- כלומר אם ילד עושה משהו תוקפני, כמו להרביץ לילד אחר, אז אנחנו נרחיק אותו משם. או אם הילדה דופקת את הבובה שלה על הקיר, אז ניקח ממנה את הבובה. ההבדל בין השלכות טבעיות לעונשים הוא שהשלכות טבעיות קשורות ישירות למה שהילד עושה "אם הוא מרביץ לילד, אז מרחיקים אותו משם" בניגוד לעונשים שרירותיים כמו "הרבצת לו אז עכשיו אין גלידה". אני יודעת שיש הרבה שמתנגדים לקונספט של השלכות טבעיות וטוענים שזו אותה גברת בשינוי אדרת כמו עונשים, אבל אלו ממצאי המחקר. השלכות טבעיות וחיזוק חיובי נמצאו כטכניקות הכי יעילות להפחתת תוקפנות אצל ילדים. תעשו עם זה מה שאתן רוצות :)

עד כאן גישות התנהגותיות, עכשיו נעבור לדבר קצת על היבטים רגשיים. יש מחקר, שהשתתפו בו 120 ילדים בני 10 והאמהות שלהן, ובמחקר הזה בדקו את הקשר בין ביטוי רגשי ושיח רגשי בבית לבין תוקפנות פיזית. קודם כל חשוב להגיד שהם לא מצאו קשר ישיר בין הדברים. אבל כן נמצא קשר עקיף- כשיש יותר ביטוי של רגשות שליליים בבית כמו כעס, הילדים מתקשים יותר בויסות רגשי, וויסות רגשי בתורו מגיע עם רמות גבוהות יותר של תוקפנות. לעומת זאת, כשהורים מקבלים את הרגשות של הילדים - כולל את הרגשות השליליים - הילדים מפתחים יכולות ויסות טובות יותר, מה שמגיע עם פחות תוקפנות. זה אמנם רק מחקר אחד ומחקר מתאמי, אבל תחת המגבלות הוא כן מספר לנו ששמירה על אווירה רגשית חיובית בבית וקבלת הרגשות של הילד, גם אם הם קשים, זה עוד משהו שאנחנו רוצות לכוון אליו.

המחקרים האלו לגמרי מהדהדים את מודל הידיים של מרכז דואט. למי שלא מכירה, מצד אחד יש את היד העוטפת שמחזיקה את החוויה הפנימית של הילד ונותנת לה תוקף. "נורא כעסת שהוא קישקש לך על הציור, זה באמת מאוד מאוד מבאס". אבל לצדה יש גם את היד המכוונת, זאת שמשרטטת את גבולות המציאות "אבל אני לא מסכימה להרביץ".

כיוון מעניין נוסף מגיע ממחקר אורך אחר שעקב אחרי 98 משפחות מגיל שנה וחצי של הילדים ועד גיל חמש. מכירות את זה שהורים לפעמים אומרים משפטים כמו "הוא עשה את זה בכוונה כדי להרגיז אותי", "ככה היא, נהנית להציק"? אז במחקר הזה רצו לבדוק האם יש קשר בין ייחוס כוונות עוינות להתנהגות של הילד לבין תוקפנות פיזית. וזה באמת מה שהם מצאו. ילדים שהאמהות שלהם נטו יותר לייחס להם כוונות עוינות כשהם היו בני שנה וחצי, אז 3.5 שנים מאוחר יותר, כשהם היו בני 5, הם אכן נטו יותר לתוקפנות פיזית. מה שמכוון אותנו לכלל האצבע הבא- תמיד להניח את הטוב ביותר לגבי הילדים שלנו מקום ישר לקפוץ למסקנות שהם מנסים בכוונה לפגוע באחרים או שיש להם פגם באישיות. למשל, אם אתן שומעות את אחד הילדים בוכה מחדר אחר, אל תניחו אוטומטית שהילדה הגדולה פגעה בו. במקום לשאול "מה עשית לה?!" בכעס נסו לשאול בשקט שאלה קצת יותר אובייקטיבית כמו "מה קרה כאן עכשיו?".

ולסיום, עצה מכיוון אחר לגמרי- פעילות גופנית. מטא-אנליזה שכללה 19 מחקרים עם כמעט 12,000 משתתפים מצאה שפעילות גופנית, במיוחד פעילויות קבוצתיות כמו משחקי כדור, יכולה לעזור בהפחתת תוקפנות.

אז מה למדנו מכל המחקרים האלה? מה לעשות שהילדה מרביצה?

קודם כל, נסו לשים לב כשהילדה שלכן מתנהגת בדיוק בדרך ההפוכה לתוקפנות ותפרגנו לה על זה במילים- כשהיא מצליחה לווסת את עצמה ולא להרביץ, כשהיא מחכה בתור בסבלנות או כשהיא מצליחה לפתור ריב עם חברות במילים בלי להרביץ.
אפשר גם להשתמש בהשלכות טבעיות אבל לא בעונשים שרירותיים. השלכה טבעית לתוקפנות יכולה להיות להפסיק את המשחק כדי ללכת להביא פלסטר או שקית קרח לילד שנפגע, להפריד בין הילדים, לקחת צעצוע שהילד השתמש בו כדי לתת מכה לילד אחר, לעזוב את גן השעשועים, או לקחת פסק זמן כדי להירגע.
תקשיבו לרגשות של הילדים שלכן, תנו להם מקום, גם כשהם קשים.
תמיד תניחו את הטוב ביותר לגביהם, בלי לקפוץ למסקנות על כוונות זדוניות כאלה ואחרות.
וקחו אותם להוציא קצת אנרגיה במשחקי ספורט קבוצתיים, מה אכפת לכן? זה בטח לא מזיק.

בואו נסכם,

התחלנו את הפרק עם השאלה- למה בעצם ילדים מרביצים? מה נחשב נורמלי ומה צריך להדליק נורה אדומה? עקבנו אחרי ההתפתחות הנורמטיבית של תוקפנות פיזית- ראינו שתוקפנות פיזית מתחילה לעלות מתישהו בין גיל חצי שנה לשנה, מגיעה לשיא בסביבות גיל שנתיים-שלוש ואז מתחילה לרדת באופן הדרגתי כתוצאה מהתפתחות של יכולות ויסות, יכולות רגשיות-חברתיות ויכולות השפה. אחר כך, הסתכלנו מה קורה מחוץ לנורמה- אצל אותם ילדים שאצלם התוקפנות לא פוחתת עם הגיל ונשארת יציבה לאורך זמן. זיהינו מגוון רחב של גורמי סיכון כשגורם הסיכון הכי מפתיע היה אח קטן ב-5 שנים ומטה. ולסיום, קיבלנו סל כלים מבוססי-מחקר שיכולים לעזור לנו להתמודד עם תוקפנות- חיזוקים חיוביים, השלכות טבעיות, הקשבה לרגשות של הילדים, ייחוס של כוונות טובות ואפילו קצת ספורט. אני מקווה שהפרק עשה לכן סדר שיעזור לכן לנווט בנושא הטעון הזה עם קצת יותר אוויר. לי לפחות נכנס אוויר.

אם נשארתן עם עוד מחשבות ושאלות בעקבות הפרק- אני כרגיל מזמינה אתכן לא להישאר איתן לבד. בתיאור הפרק צירפתי לכן קישור לדיון על הפרק בקבוצת הפייסבוק של מאמאדע, שם נוכל להמשיך לדבר ולחשוב יחד.

השארתי לכן בתיאור הפרק גם קישור לתמלול של הפרק למי שמעדיפה לקרוא, רשימה מלאה של המקורות המחקריים וגם קישור לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע כדי שתוכלו להישאר מעודכנות במדעי ההורות.

אשמח כמובן אם תדרגו את הפודקאסט בחמישה כוכבים כדי שנוכל להגיע לכמה שיותר הורים שזקוקים לידע מקצועי ומבוסס-מחקר.

תודה לאופק פרחי העורך של הפודקאסט

אנחנו סיימנו להיום, נתראה בפרק הבא

.....

מקורות מחקריים

מאמרי סקירה כללי על התפתחות של תוקפנות על שלל סוגיה:

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/29279216/

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/30052081/

המחקר ההולנדי שאפיין התפתחות נורמטיבית של תוקפנות פיזית מגיל 10 חודשים עד 4.2:

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/16942499/

מחקר האורך הנורבגי שעקב אחר התפתחות נורמטיבית של תוקפנות פיזית מגיל 8 חודשים עד 2.4:

https://psycnet.apa.org/record/2014-12066-001