רותם מושכת את העגלה במעלה במדרגות. עגלה ביד אחת. פעוט מתוסכל ובוכה ביד שנייה. עוד מדרגה ועוד מדרגה. צליל סיבוב המפתח במנעול הדלת הוא כרגע פסגת שאיפותיה. הנה הם בבית. רותם פושטת מעליה את כל הסרבול ומתיישבת על הספה, גמורה. היא מנסה רגע לאסוף את מחשבותיה, כשברקע הבן שלה רוקע ברגליו, בוכה וצועק “אמא! אמא!”. אחרי שקלול מהיר של ערימת הכלים בכיור, כמות המשאבים שעוד נותרו בה ורגשות האשם, רותם ניגשת לבנה ומושיבה אותו על ברכיה. “אהוב שלי, אמא הולכת לשטוף כלים ולהכין לנו ארוחת ערב. בינתיים תוכל לשבת כאן ולצפות בצ’ארלי והמספרים”. רותם נושמת נשימה עמוקה, אוספת את עצמה, ובדרך למטבח חושבת “טוב, לפחות הוא ילמד מזה משהו”. האמנם?

האם מסכים באמת יכולים ללמד את הילדים שלנו?

חוקרים מאוניברסיטת אילינוי בדקו האם פעוטות מצליחים לתרגם את המידע שמופיע על המסך אל העולם האמיתי. קבוצת פעוטות בני שנתיים חולקה לשתי קבוצות. הפעוטות בקבוצה הראשונה צפו במתרחש בחדר צמוד דרך חלון המחבר בין החדרים. מבעד לחלון הם ראו מישהו מחביא בובת צעצוע. כאשר הפעוטות התבקשו ללכת לחדר הצמוד ולמצוא את הבובה, הם עשו זאת מיד בלי קושי. לעומתם, הפעוטות בקבוצה השנייה אשר צפו במתרחש דרך מסך טלוויזיה, התקשו מאוד במציאת הבובה וחיפשו אחריה כאילו הם רואים את החדר בפעם ראשונה. מחקר אחר הראה שגם כאשר מישהו אומר לפעוטות בני שנתיים היכן נמצאת הבובה- פעוטות שרואים את האיש מדבר במציאות מוצאים את הבובה בלי קושי, בעוד שפעוטות שצופים באיש מדבר דרך הטלוויזיה מתקשים מאוד.

התופעה הזו שוחזרה פעם אחר פעם במחקרים רבים נוספים ואף זכתה לשם משלה: לקות-מסך*. בכל הנוגע ללמידה, החל מחיקוי ועד ללמידת מילים חדשות, המסך נוחל תבוסה אדירה אל מול המציאות (זו אחת הסיבות להמלצה להימנע ממסכים לפני גיל שנתיים). ודאי תשמחו לדעת שתופעת לקות המסך היא לא נצחית- בסביבות גיל שנתיים וחצי שלוש חל שיפור משמעותי ביכולת של ילדים ללמוד ממסכים**.

תופעת לקות-המסך נצפתה לראשונה בסוף שנות ה-90, ומאז הספקנו לעבור ממשחקי סנייק בנוקיה לאפליקציות שיודעות לנחש מה נקנה היום בסופר ואיך נראה בגיל 80.