אפשר לחשוב על אהבה מותנית כדרך לשפר את ההבחנה של הילד בין התנהגויות רצויות לבין התנהגויות שאינן רצויות ובכך להגדיל את סבירותן של ההתנהגויות הרצויות. למשל, אמא שמחבקת בהתלהבות את הילד שלה כשהוא מקבל מעל 90 במבחן, אך עוטה פרצוף מאוכזב ומפסיקה להתעניין כיצד עבר עליו היום כאשר הוא מקבל פחות מ-80.
ישנם מודלים תיאורטיים אשר טוענים כי גישה זו מגבירה את הרגישות של ילדים לציפיות חברתיות ובכך משפרת את יכולת ההסתגלות החברתית שלהם. אך כבר בשנות ה-50, על אף הדומיננטיות של הגישות הביהביוריסטיות באותה תקופה, נשמעו קולות של תיאורטיקנים שטענו כי אהבה מותנית מצד ההורים עלולה לפגוע בהערכה העצמית של ילדים ואף להפריע לתהליכים של חקירה אישית וויסות עצמי.
המסגרת התיאורטית שהולידה את המחקר הנוכחי היא תיאוריית ההגדרה העצמית של ההפנמה (self-determination theory of internalization). השם אמנם נשמע מפוצץ, אך מדובר ברעיונות די אינטואיטיביים.
לפי התיאוריה, הפנמה (introjection) היא מצב שבו הילד נוהג בדיוק כפי שמצפים ממנו (באופן נוקשה, ללא גמישות), אך לא מכיר בערך של ההתנהגות עבור עצמו. ההתנהגות של הילד נשלטת על ידי הרצון להיות מקובל חברתית והערכתו העצמית תלויה במידה שבה הוא מצליח להתנהג בהתאם לציפיות. לטענת התיאורטיקנים, אהבה מותנית צפויה להוביל להפנמת ההתנהגויות המצופות אך ללא אינטגרציה או הזדהות עם ערכיהן.
מהן השלכותיה התיאורטיות של אהבה מותנית?
– השלכות התנהגותיות: ילד שחווה אהבה מצד הוריו כתלויה בהצלחתו בלימודים צפוי ללמוד קשה למבחנים גם שלא בנוכחות הוריו. כלומר, המאמץ האקדמי שלו הופך לכורח פנימי- הוא חייב להצליח בלימודים, אחרת אין לו ערך.
דוגמאות להפנמת התנהגות ככורח פנימי:
• “לעיתים קרובות אני מרגיש לחץ חזק בתוכי לדכא את רגשותיי השליליים, גם כאשר זה לא הכרחי”
• אני לרוב מרגיש שהמאמץ להגיע להישגים גבוהים בספורט זה משהו שאני צריך לעשות יותר מאשר משהו שאני רוצה לעשות”
• “לפעמים אני מרגישה שמשהו בתוכי כופה עלי או מאלץ אותי להיות רגישה במידה מוגזמת לצרכים ולרגשות של אחרים”
– השלכות רגשיות: תנודות משמעותיות בהערכה העצמית; סיפוק קצר-מועד לאחר הצלחה; תגובות שליליות לכישלון מכיוון שמשמעותו “אני לא שווה כלום”.
– מערכת היחסים המשפחתית: אהבה מותנית מעבירה לילד את המסר שהוא לא אהוב בזכות מי שהוא אלא בזכות מה שהוא עושה. הלחץ להתנהג בדרך מסוימת והקשר שלו לאהבתם של ההורים עשויים להתפרש על ידי הילד בקלות כדחייה או כחוסר קבלה מצד ההורים, מה שעלול לעורר אצלו כעס וטינה כלפיהם.
– השלכות בין-דוריות: אנשים שחוו אהבה מותנית מצד הוריהם נוטים לאמץ את הגישה ואף ליישם אותה מול ילדיהם. כל ההשלכות הללו נבדקו במחקר הנוכחי וכפי שראינו- הממצאים האמפיריים עקביים עם התיאוריה.
במחקר הראשון החוקרים בדקו את השלכותיה ההתנהגותיות והרגשיות של אהבה מותנית בארבעה תחומים: התנהגות פרו-חברתית, הישגים אקדמיים, הישגים ספורטיביים ושליטה רגשית. בכל התחומים, מלבד התחום האקדמי, נמצא מתאם חיובי בין אהבה מותנית מצד ההורים (כפי שהסטודנטים חוו אותה כילדים) לבין התנהגות בהתאם לציפיות ההורים.
באופן מעניין, כאשר החוקרים הכניסו למודל הסטטיסטי את מידת הכורח הפנימי של הסטודנטים, המתאמים בין אהבה מותנית לבין ההתנהגות בפועל איבדו מובהקות סטטיסטית ואף שינו כיוון. ממצא זה עקבי עם תיאוריית ההגדרה העצמית לפיה אהבה מותנית מעודדת הפנמה של התנהגות (“אני חייב להתנהג ככה, אחרת אני לא שווה כלום”), אך חותרת תחת ויסות אוטונומי של התנהגות (“אני רוצה להתנהג בדרך מסוימת, כי אני מזדהה עם ערכיה”). לפיכך, כאשר מסירים את התרומה של ההפנמה להתנהגות בפועל, סביר שהקשר בין אהבה מותנית להתנהגות יהפוך כיוון.
לא נמצאו הבדלים בתוצאות כאשר החוקרים לקחו בחשבן את מין הנבדקים, מה שמעיד על כך שאהבה מותנית משפיעה באופן דומה על בנים ועל בנות. לפיכך, יתכן שתוצאות המחקר שבדק השפעות בין-דוריות של אהבה מותנית בין סבתות, אמהות ובנות רלוונטיות גם לגברים (לפחות בכל מה שקשור לרווחה נפשית).
ומה האלטרנטיבה לאהבה מותנית? לפי תיאוריית ההגדרה העצמית, גישה הורית אשר תומכת באוטונומיה של הילד מתאפיינת בניסיון אותנטי מצד ההורים לקחת בחשבון את הפרספקטיבה של הילד, להכיר ברגשותיו בנוגע להתנהגויות מסוימות, לספק עבורו רציונל בעל משמעות כאשר מציבים גבולות ולמזער את השימוש בשפה של שליטה והפעלת לחצים מסוג של “אם, אז”.
כל זה טוב יפה, אבל מה קורה כאשר הילד מתנהג בדרך שאינה תואמת לציפיות ולערכים של ההורים? במקרים אלו סביר שההורים יחושו אכזבה או כעס. האתגר עבור ההורים ברגעים הללו הוא לשמור על החיבור לילד מבלי למנוע את אהבתם, כלומר לא לשדר לילד את המסר שהוא לא ראוי לאהבה, או שהוא בעל ערך מופחת כאשר הוא לא מתנהג בהתאם לציפיות. העיקרון המרכזי הוא להעביר לילד את המסר שהם מאוכזבים מהמעשים שלו אך לא ממנו כאדם, שהם עדיין אוהבים אותו, אך לא את ההתנהגות שלו. בזמנים מתאימים, הורים יכולים להדגים לילדיהם את הערך מאחורי ההתנהגות באמצעות הפעולות שלהם עצמם (מודלינג), או באמצעות הסברים. חשוב שההורים ינסו להתעניין באופן אמיתי ואותנטי בפרספקטיבה של הילד כנקודת התחלה לפתרון בעיות. מזכירה- לפי התיאוריה.
ולביקורת: המחקר הנוכחי מתבסס על דיווח עצמי באמצעות שאלונים ולכן מוטה מטבעו- לא טריוויאלי “לתפוס” באמצעות מספר שאלות בודדות תופעות מורכבות כמו הערכה עצמית, יחסים עם ההורים וכדומה. בנוסף, הדיווחים היו רטרוספקטיביים, כלומר הנבדקים דיווחו על התנהגות ההורים בעבר וייתכן כי התפיסות שלהם השתנו לאורך השנים. כמו כן, מדובר במחקר רוחב ולא במחקר אורך, מה שמקשה על הסקת סיבתיות- למשל, הממצא לפיו אהבה מותנית והערכה עצמית נמוכה נוטות לקרות יחד, לא מחייב שאהבה מותנית *גורמת* להערכה עצמית נמוכה. והדבר שהכי צרם לי במהלך קריאת המאמר הוא בעיית ההשוואות המרובות. כאשר מבצעים מספר רב של מבחנים סטטיסטיים (כמו שנעשה במחקר הנוכחי), הסיכוי לקבל מובהקות סטטיסטית באופן שגוי באחד המבחנים גדלה באופן משמעותי. יש טכניקות “תיקון” אך החוקרים בחרו שלא להשתמש בהן. הכיווניות של הממצאים אכן הייתה עקבית עם ההשערות ולכן לא נראה שמדובר באפקט רנדומלי, ובכל זאת הכשל הסטטיסטי מציק לי מאוד.
