טפטוף קל הופך באחת למבול. בני השבט ממהרים לתפוס מכסה מהגשם, ואילו אישה צעירה הולכת מאחוריהם בכבדות, שתי ידיה מונחות על בטנה ההולכת ותופחת מיום ליום. כשהיא נכנסת אל הבקתה, ספוגה כולה במים, בנה בן השנתיים מתקרב אליה בהיסוס. הוא תולה בה עיניים מפצירות, ומנסה לינוק- אך תחינותיו לשווא.
הוא מתרחק ממנה ודמעות מציפות את עיניו, אך לא עובר רגע והבעתו משתנה לחלוטין- עתה, עיניו רושפות זעם. הוא רץ בשעטה אל אמו, צורח עליה ומאיים להכותה. אנשי השבט מעיפים מבט קצר בנעשה אך חוזרים לעניינם. הפעוט יוצא מהבקתה בסערה וחוזר כשידיו מלאות באדמה וענפים. מבלי לחשוב פעמיים, הוא משליך אותם על הבטן של אמו. ושוב, כאילו כלום, התנהגותו זוכה להתעלמות. הזעם משתלט על גופו הקטן והוא יוצא שוב אל הגשם. הפעם, הוא זורק את עצמו על האדמה הרטובה וצרחותיו קורעות הלב מהדהדות בלב ג’ונגל.
סביב גיל שנתיים-שלוש ילדי מציגנקה נאלצים להבין בדרך הקשה שהם כבר לא מרכז היקום ושרצונותיהם לא תמיד יקבלו מענה- אמא מטילה וטו על הציצי ואח קטן מאיים על מעמדם החברתי. אך הבנה זו לא מגיעה בלי מאבק. פעוטות המציגנקה מסתובבים להם בג’ונגל עם תחושה חזקה של “מגיע לי” וטנטרומים הופכים למחזה שכיח. מאוד שכיח. הטנטרומים יכולים להימשך חצי שעה ואפילו יותר ולחזור על עצמם כמה וכמה פעמים ביום לאורך שבועות וחודשים.
