מריבות בין האחים נחשבות בעיני הורים רבים לבעיה ההתנהגותית הנפוצה ביותר במשפחתם. כמו מריבות אחרות בין בני המשפחה, מריבות בין האחים מתאפיינות בהסלמה, בקושי להבין את הפרספקטיבה של הצד האחר, בהאשמה הדדית ובקושי במציאת פתרון. ישנן עדויות מחקריות לכך שוויכוחים הרסניים בין האחים עלולים להוביל לעלייה בחרדה, במצבי רוח דיכאוניים, בתוקפנות, בקורבנות ובהתנהגות עבריינית. מצד שני, וויכוחים בונים עשויים להוות קרקע פורייה ללמידת מיומנויות משא ומתן ולקיחת פרספקטיבה. יש הטוענים כי קונפליקט הוא מנגנון מפתח המעודד שינוי בהקשרים חברתיים ולכן אין להימנע ממנו, אלא לללמוד להתמודד איתו בדרך בונה.
האתגר עבור ההורים הוא כיצד להביא לידי פתרון קונפליקטים בין ילדיהם בצורה יותר בונה. חוקרים רבים מאמינים שהתערבות הורית במריבות בין האחים עשויה להוביל להשלכות שליליות, מכיוון שהיא גוזלת מהילדים הזדמנויות ללמוד כיצד לפתור את הבעיות בעצמם. אחד החוקרים השתמש במונח “הזנחה שפירה” כדי להדגיש שהסיבה העיקרית לריבים בין האחים הוא רצונם לזכות בתשומת הלב ההורית. לטענתם, כשהילדים לומדים שהם יכולים להשיג את תשומת הלב באמצעות מריבות עם האחים, המריבות רק הולכות וגוברות. לעומתם, חוקרים אחרים רואים את ההתערבות ההורית בצורה יותר חיובית.
תיווך הוא טכניקה לניהול קונפליקט שבמהלכה צד שלישי וניטרלי (במקרה הזה- ההורה) מתערב בקונפליקט כדי לעזור למעורבים בעניין להגיע לפתרון מוסכם שכולם מרוצים ממנו. מדובר גישה נפוצה לפתרון קונפליקטים שיושמה בהצלחה בטווח רחב של תחומים (למשל: ויכוחים בין-לאומיים, משא ומתן בעבודה, קונפליקטים בין השכנים, תהליכי גירושין וכדומה).
בהקשר של אחים, המושג תיווך לרוב משמש כדי להתייחס לכל התערבות שעושים ההורים כשילדיהם רבים. הסממן המובהק של תיווך פורמלי הוא שהמתווכים נשארים ניטרליים, שולטים בתהליך המשא ומתן אבל מאפשרים לשני הצדדים להישמע ולהגיע לפתרונות משלהם. בדרך זו, המתווכים יכולים להרוויח את אמונם של שני הצדדים, והם מצדם יכולים להגיע לפתרון שכולם יכולים לעמוד בו. בניגוד לכך, כשהורים מתערבים במריבות של ילדיהם הם לרוב עושים זאת מעמדה של סמכות, תומכים באחד מהילדים ומתנגדים לאחר ומציעים פתרון ספציפי לבעיה. רק לעיתים רחוקות הורים מבקשים מילדיהם לפתור את הבעיות בעצמם או מספקם הדרכה או מבנה כדי לעזור להם לעשות זאת. לכן הדרכה על פרוצדורת תיווך עשויה לשנות את מה שהורים עושים באופן רגיל כשהם מתערבים.
סדרת המחקרים שתיארתי בפוסט כללה שלושה מחקרים: במחקר הראשון השתתפו 48 משפחות (אמהות ושני אחים), במחקר השני השתתפו 48 משפחות (הפעם גם אבות) ובשלישי השתתפו 58 משפחות. המשפחות שגויסו למחקר הוקצו אקראית לאחת משתי קבוצות: קבוצת הורים שעברה הדרכת תיווך וקבוצת ביקורת.
ההורים בקבוצת הניסוי עברו הדרכת תיווך (שלא בנוכחות הילדים) על פי העקרונות שהוצגו בפוסט ובנוסף למדו מיומנויות של הקשבה פעילה דוגמת בקשה להבהרה מצד הילדים, ניסוח מחדש של טענותיהם בצורה יותר חיובית, שיקוף הרגשות והפרספקטיבות של כל אחד מהם וסיכום. כעבור מספר שבועות עד חודשים ההורים משתי הקבוצות זומנו למעבדה. ההורים בחרו קונפליקט שחוזר על עצמו בבית ואז התבקשו לנסות לפתור אותו יחד עם ילדיהם (קבוצת הניסוי- לפי עקרונות התיווך, קבוצת הביקורת- מה שהם עושים באופן רגיל בבית). בנוסף, בשניים מתוך שלושת המחקרים, הילדים התבקשו לפתור קונפליקט כזה בכוחות עצמם ללא נוכחות ההורים. באמצעות תצפיות מוקלטות של פתרון הקונפליקטים יחד עם ההורים או בנפרד, החוקרות ניתחו את מיומנויות התיווך של המשתתפים ואת הדינמיקה בכללותה. בנוסף על כך, הילדים וההורים מילאו שאלונים ועברו ראיונות שונים לפני ואחרי הדרכת התיווך במטרה להעריך בצורה נוספת את השפעת ההדרכה גם בבית (כמובן, בהשוואה לקבוצת הביקורת). בשני המחקרים הראשונים ההורים גם התבקשו למלא יומן באופן יומיומי במשך שבוע-שבועיים כדי לתעד את אופי המריבות בין האחים וההתערבות ההורית.
במחקר הראשון בסדרה החוקרות צפו בהורים ובילדים כשהם ניסו לפתור קונפליקט חוזר בבית. במחקר השני, החוקרות צפו בילדים פותרים קונפליקט בעצמם ללא נוכחות ההורים. המחקר השלישי שחזר את הממצאים ובחן יותר לעומק ולאורך זמן ארוך יותר את היכולות של ההורים ללמוד וליישם את תהליך התיווך ואת השפעתו על האופן שבו הילדים עצמם משתמשים באסטרטגיות קונסטרוקטיביות לפתרון קונפליקטים. בכל שלושת המחקרים נערכו השוואות בין קבוצת התיווך לבין קבוצת הביקורת.
ממצאי המחקרים הראו שתיווך הורי מספק לילדים צעירים הבנה טובה יותר של עמדותיו של האח השני ומעודד אותם להשתמש באסטרטגיות קונסטרוקטיביות יותר לפתרון קונפליקטים, דוגמת שיח רגוע, שיתוף בפרספקטיבות, הקשבה אחד לשני, סיפוק הסברים לפעולותיהם, התנצלות והצעת פתרונות. הן ההורים והן הילדים שעברו הדרכה נטו יותר לדון יותר ברגשות ובנימוקים של הילדים, וההורים נטו פחות מההורים בקבוצת הביקורת לומר לילדים כיצד לפתור את הבעיות. במקום, הורים שעברו הדרכת תיווך כיונו את השיח אל הרגשות והרצונות של הילדים והנחו אותם לפתור את העניינים בעצמם מבלי להציע פתרונות משלהם. בנוסף, הממצאים מצביעים על כך שתהליך התיווך העצים את האחים הצעירים: האחים הצעירים הציעו יותר פתרונות והאחים הגדולים נטו פחות להשתלט על השיח כאשר ההורים תיווכו ביניהם.
מחקרים קודמים חשפו קשרים בין הביטוי הרגשי של ההורים לבין התגובות של הילדים למצוקות ולכעס של האחר והבנתם הרגשית. לכן, עלייה ברמת השיח הרגשי במהלך תיווך עשויה לעודד ולתמוך בהבנה הרגשית ובהתנהגות הפרו-חברתית של ילדים. ובתורה, הבנה רגשית משופרת עשויה להוביל למערכות יחסים חיוביות יותר בין האחים באופן כללי.
לסיכום, כאשר הורים משתתפים בשיח, הם מעודדים את הילדים לבטא את הרצונות שלהם ואת ההשלכות הרגשיות החשובות של הריב על כל אחד מהם. באותו זמן, הם מעצימים את הילדים כשהם מאפשרים להם להגיע בעצמם לפתרונות שיאפשרו להם להתמודד עם הקונפליקטים ביניהם. בדרך זו, ההורים משפרים את מיומנויות פתרון הקונפליקטים של ילדיהם, אבל מה שמעניין הוא שהילדים לומדים זאת באופן עקיף על ידי ההשתתפות שלהם ושל אחיהם בשיח. הם לומדים שההשקפות שלהם נשמעות על ידי האחים שלהם ובו בזמן הם לומדים להקשיב להשקפות של האחים. הם רואים מה ההורים עושים כדי לעזור להם להגיע להסכמה, ואז מאמצים חלק מהאסטרטגיות האלו כשהם נדרשים לפתור קונפליקטים באופן עצמאי.
ולביקורת:
במהלך התצפיות במעבדה ההורים והילדים התבקשו לדון בקונפליקט חוזר בבית, אך מכיוון שלא מדובר במריבה בזמן אמת הדיון לא בהכרח מייצג את מה שהיה מתרחש במריבה אמיתית. מחקרי המשך יוכלו לתת מענה אקולוגי לבעיה זו על ידי תצפיות ביתיות. עם זאת חשוב לציין שכן נמצאו הבדלים בין הקבוצות גם בדיווחי ההורים היומיומיים על המריבות בבית וגם בכישורי פתרון הקונפליקטים שהראו הילדים כשהתבקשו להתמודד עם קונפליקט לבדם. כן נדגיש שדיווחי ההורים עשויים להיות מוטים מכיוון שהורים שעברו הדרכה אולי מצפים לראות שינוי בהתנהלות בבית סביב מריבות בין האחים.
אין לנו דרך לדעת מה ההשפעות ארוכות הטווח של ההדרכה מעבר לחמישה חודשים. ההורים שעברו הדרכה כן סיפרו בראיונות שהם מתכוונים להמשיך להשתמש בפרוצדורת התיווך, אך כאמור אין לנו דרך לדעת אם הם אכן עשו זאת. בנוסף, השלכות ארוכות טווח על בריאות נפשית ורווחה נפשית טרם נבדקו. יהיה מעניין לבדוק האם הילדים מתחילים לתווך באופן ספונטני כאשר אחרים רבים או כשהם רבים עם אחרים מחוץ למשפחה.
האוכלוסייה בכל שלושת המחקרים הייתה בעיקרה לבנה מהמעמד הבינוני ולכן יכולת ההכללה ממצאי המחקר מוגבלת. מעניין לדעת מה תהיה ההשפעה של הדרכה כזו על משפחות מתרבויות שונות וממעמדות שונים. ובכלל, יהיה מעניין לבחון האם תיווך הורי יעיל עבור כל משפחה או שמא יש מאפיינים ספציפיים של ההורים, הילדים, מערכות היחסים ביניהם, סגנון האינטראקציה וכדומה שיגרמו לתיווך להיות יותר או פחות יעיל. עוד דבר לקחת בחשבון הוא שהדרכת התיווך היא רב-מימדית, ולכן לא ניתן לדעת אילו היבטים ספציפיים של התיווך היו אפקטיביים ביצירת השינוי ואילו לא. מחקרי המשך יוכלו להקצות משפחות לקבלת הדרכת תיווך מלאה או להדרכה שבה חלק מהאלמנטים לא נמצאים (למשל שיח על רגשות בשלב השלישי).
