כבר במהלך השנה השנייה לחיים ילדים מבינים ברמה מסוימת את הקונספט של חלוקה הוגנת. למרות זאת, כשהם אלו שצריכים לחלוק שווה בשווה מתגלה פער בין מה שהם חושבים שהם *צריכים לעשות* לבין מה שהם *עושים בפועל*. מחקר שפורסם בשנת 2013 שם לו למטרה להבין מה המקור לפער הזה בין המילים למעשים. לשם כך, החוקרים גייסו כ-102 ילדים בין הגילאים 3-8 ו-59 ילדים נוספים באותו טווח גילאים (לניסוי שמתואר בסעיף 3 למטה).
החוקרים ניסו לתת מענה לשלוש שאלות:
1. כמה מדבקות ילדים יחלקו עם ילד אחר בן-גילם?
2. מה ילדים יאמרו אם ישאלו כמה מדבקות הם או אחרים *צריכים* לחלוק עם מישהו אחר?
3. מה ילדים *צופים* שיעשו בפועל בסיטואציה היפותטית שבה הם יתבקשו לחלוק?
במילים אחרות, החוקרים רצו לבדוק מה ילדים חושבים שהם או אחרים *צריכים* לעשות כשהם מתבקשים לחלוק, מה הם *צופים* שהם יעשו בסיטואציה היפותטית שכזו וכיצד הם *מתנהגים* בסופו של דבר.
אז מה הם גילו? ילדים בני 7-8 הכירו בנורמה של חלוקה הוגנת (שווה בשווה), צפו שהם יתנהגו בהתאם לנורמה ואכן חלקו את המדבקות שהיו ברשותם שווה בשווה עם ילד אחר. ילדים בני 3-6 גם כן הכירו בכך שהמדבקות צריכות להתחלק שווה בשווה, בין אם מדובר בהם או באחרים, וצפו שגם שילד אחר יתנהג בהתאם לנורמה הזו. למרות זאת, הם צפו מראש שהם עצמם לא יפעלו לפי הנורמה, וזה אכן מה שקרה בפועל. במילים אחרות, ילדים צעירים מבינים שהם ואחרים צריכים להתנהג בהתאם לנורמת ההוגנות לפני שהם מצליחים להתנהג בהתאם לנורמה הזו בעצמם, כאשר הם אלו שצריכים לשלם את המחיר. סביב גיל 8 נצפתה חפיפה גדולה יותר בין נורמת ההוגנות לבין ההתנהגות בפועל. ובמספרים: 70% מבני ה-3-4 ו-58% מבני ה-3-6 לא התנהגו בהתאם לנורמה על אף שהיו מודעים אליה, לעומת 24% בלבד במקרה של בני ה-7-8.
החוקרים ניסו לבדוק אם הפער בין הבנת הנורמה להתנהגות בפועל אצל הילדים הצעירים יותר קשורה ביכולתם המוגבלת לעכב התנהגות- כלומר בקונפליקט בין הנורמה לבין הרצון של הילדים לשמור את המדבקות לעצמם, הרצון מנצח ברגע האחרון על אף הכוונות הטובות. החוקרים מצאו שיפור ביכולת העיכוב של הילדים עם הגיל (למשל במטלה שבה הילדים התבקשו לומר “בוקר” כשהופיעה תמונה של ירח או “לילה” כשהופיעה תמונה של שמש), אך לא היה בכוחו של שיפור התפתחותי זה להסביר את “סגירת הפער” בין הבנת נורמת ההוגנות לבין ההתנהגות בפועל. בנוסף, עצם זה שבני ה-3-6 צפו מראש שהם לא יתנהגו בהתאם לנורמה גם מעיד על כך שלא מדובר בכישלון להתנהג לפי הנורמה ברגע האחרון, אלא על כך שכלל לא הייתה להם כוונה מודעת לנהוג כך מלכתחילה.
אז מה בכל זאת יכול להסביר את הפער? כאשר הילדים נשאלו מדוע הם חלקו את המדבקות עם ילד אחר כפי שחלקו התגלה פער בין הילדים הצעירים לילדים הגדולים יותר. בעוד שהילדים הצעירים הסבירו את התנהגותם ברצונם לשמור את המדבקות לעצמם, הילדים הגדולים יותר הסבירו את התנהגותם במשפטים כמו “זה הדבר ההוגן לעשות”. במילים אחרות, נראה שלאורך ההתפתחות ילדים נותנים יותר ויותר משקל לנורמות החברתיות אל מול הרצונות שלהם, וכפועל יוצא התנהגותם הולכת ונעשית יותר ויותר עקבית עם נורמות של הוגנות. זאת למרות שהם מודעים לנורמות הללו כבר בגיל 3.
ולביקורת- הילדים סיפקו הסברים לאופן שבו חלקו את המדבקות שברשותם לאחר מעשה. ייתכן שהסברים אלו לא משקפים באופן מהימן דיו את השיקולים שלהם בסיטואציה עצמה. בנוסף, המחקר הנוכחי לא מספק לנו מידע מה קורה אחרי גיל 8, וכלל לא בטוח שמדובר בשיפור מתמיד בהתנהגות הוגנת (למשל, מחקר שבחן התנהגות הוגנת החל מגיל 9 ועד לבגרות, מצא שמבוגרים נוטים להיות פחות נדיבים בהשוואה למתבגרים. ראו את המאמר האחרון ברשימת המקורות).
מחקר נוסף ניסה גם הוא למצוא הסבר לפער בין מה שילדים צעירים מבינים שהם צריכים לעשות (חלוקה הוגנת “שווה בשווה”) לבין מה שהם עושים בפועל, מה שנקרא בפי החוקרים “צביעות מוסרית”. החוקרים בחנו שני הסברים אפשריים ל”צביעות המוסרית” הזו:
1. השערת המוטיבציה: הילדים מודעים לנורמות של חלוקה הוגנת, אך כאשר היא באה על חשבונם אין להם מספיק מוטיבציה לנהוג לפיה. במילים אחרות, זה לא שהילדים לא יכולים לנהוג בצורה הוגנת, הם פשוט לא מעוניינים לעשות זאת.
2. השערת היכולות הקוגניטיביות: היכולות הקוגניטיביות של הילדים לא מפותחות דיין בכדי לאפשר להם לנהוג בהתאם לנורמה. במחקר הנוכחי החוקרים בדקו האם היכולת לספור מהווה דרישת סף כדי להצליח לחלוק בצורה שווה.
כמה מילים על התפתחות היכולת לספור לפני שנמשיך בין הגילאים 3-5 ילדים עוברים מספר שלבים התפתחותיים אשר עשויים להשפיע על היכולת שלהם לחלוק. בשלב הראשון, הם לומדים בעל פה כיצד לספור- “אחת, שתיים, שלוש”. כלומר, הם חוזרים אחרינו מבלי להבין מה זה בדיוק אומר. רק בשלב הבא, הם מתחילים לחבר משמעות למילים. למשל, אם נבקש מילד בשלב התפתחותי זה שני תפוחים, הוא יביא לנו בדיוק שני תפוחים. לבסוף, מעבר להבנה של מילים מסוימות כמו “אחת”, “שתיים” או “שלוש”, ילדים מתחילים להבין עקרונות בסיסיים של ספירה. בנקודה זו, אם נניח 10 סוכריות על השולחן, ילדה בשלב התפתחותי המתאים תוכל להשתמש במיומנויות הספירה שלה כדי לברר כמה סוכריות יש שם. משמעות הדבר היא שהילדה רכשה את “עיקרון הקרדינליות”, לפיו המספר האחרון שהיא ספרה (10 במקרה של הסוכריות) הוא זה שמייצג את גודל הקבוצה (10 סוכריות בסך הכל).
ובחזרה למחקר:
החוקרים גייסו 91 ילדים בני 2.5-5.5, בדיוק בטווח הגילאים שבו ילדים מראים שינויים משמעותיים הן ביכולת לספור והן ביכולת לחלוק בצורה הוגנת. בשלב הראשון החוקרים נתנו לילדים מדבקות זוהרות וביקשו מהם לחלוק אותן עם הבובה העצובה, מבלי לומר להם כיצד. יכולות הספירה של הילדים נבחנו והם תויגו כסופרים מיומנים (כאלה שרכשו את עיקרון הקרדינליות) או כסופרים לא-מיומנים.
ומה הם גילו? החוקרים מצאו שהילדים הגדולים יותר נטו לחלוק בצורה הוגנת במידה רבה יותר, בהשוואה לילדים הצעירים. אך כאשר הם הכניסו למודל הסטטיסטי את יכולות הספירה של הילדים, הגיל כבר לא שיחק תפקיד. במילים אחרות, היכולת לספור (ולא הגיל) היא זו שניבאה כיצד הילדים יחלקו את המדבקות, מה שתומך בהשערת היכולת הקוגניטיביות.
כדי לבדוק את השערת המוטיבציה, החוקרים בחנו את כל המקרים שבהם הילדים לא חלקו שווה בשווה. החוקרים הופתעו לגלות ש-52.5% מהילדים הראו התנהגות נדיבה (נתנו יותר מדבקות לבובה), בעוד ש-47.5% מהילדים הראו התנהגות אנוכית (לקחו יותר מדבקות לעצמם). במילים אחרות, הילדים היו “אנוכיים” או “נדיבים” באותה מידה, ממצא שאינו תומך בהשערת המוטיבציה, לפיה ילדים אמורים לנהוג בצורה אנוכית. תוצאות אלו מעידות על כך שהילדים באמת ניסו להיות הוגנים, אך לא הצליחו לעשות זאת בגלל יכולות ספירה שאינן מפותחות דיין.
באופן מעניין, כמעט כל הילדים, לא משנה בני כמה היו או מה הם עשו בפועל, דיווחו לחוקרים שהם חילקו את המדבקות ביניהם לבין הבובה שווה שווה, מה שמצביע על כך שכבר בגיל הצעיר הם הבינו שזה מה שהם צריכים לעשות. כדי להיות בטוחים בכך החוקרים הציגו בפני 80 ילדים אחרים שתי דרכים אפשריות לחלוק סוכריות בין שתי דמויות: דרך אחת הייתה אנוכית, השנייה הוגנת. הילדים רק היו צריכים להצביע על אחת מהאפשרויות. יכולות הספירה שלהם נמדדו גם הן. רוב הילדים בחרו באפשרות ההוגנת, מה שאומר שהם הבינו שהם צריכים לחלוק שווה בשווה, אך לא נמצא כל קשר בין הבנת נורמת החלוקה ההוגנת לבין היכולת לספור.
לסיכום, ראינו שהיכולת לספור לא מסבירה את המודעות של הילדים לנורמות חלוקה הוגנת, אלא רק את התנהגותם בפועל. ממצאים אלו מעידים על כך שהיכולת לספור מגבילה את היכולת של הילדים להתנהג בהתאם הנורמה ולחלוק בצורה הוגנת. מסר כללי חשוב שעולה מהמחקר הזה הוא שיכולות קוגניטיביות מסוימות עשויות להיות מעין “דרישות קדם” להתפתחותן של יכולות חברתיות.
