“תגידי, קראת את הספר ‘ילד רגיש מאד’?” שאלתי את מור אחרי שקראתי את הפוסט שלה על ילדים רגישים והתגובות שבאו אחריו. משהו לא הסתדר לי בבטן. קראתי את הספר הזה לפני כשש שנים ומצאתי אותו בעייתי מאד, גם מכיוון שהרבה מהכתוב בו לא מבוסס מחקר ונשען על התרשמות ופרשנות של הכותבת ובעיקר בגלל שהוא יוצר דמות, צובע את הילד ומתייג בתכונה אחת – ילד רגיש מאוד – מה שלעולם לעולם לעולם לא יכול לקרות בכל מה שקשור בבני אדם ובפרט במה שקשור בהתפתחות הילדים שלנו. השאלה הזו פתחה דיון מעמיק בין מור לביני, כי ככה נראית החברות שלנו- חופרת, חוקרת וכזו שלא מפחדת לאתגר את הידע והתפיסות שלנו. ואז, ממש כמו לפני שלוש שנים, מור גרמה לי לכתוב על זה פוסט.
התגעגעתי אז באתי.. מקווה שבפעם הבאה שאכתוב זו כבר תהיה חזרה לצמיתות 😊
“ילד רגיש מאד” זו תווית רחבה מאוד, שכן לרגישות פנים רבות- רגישות התפתחותית, רגשית, חושית ועוד. בפוסט הזה נעמיד במרכז הבמה את הרגישות החושית, נושא שמעסיק הורים רבים וננסה לעשות בו סדר והגיון.
עיבוד מידע חושי: מה זה אומר בכלל?
עיבוד מידע חושי הוא תהליך ארגון המידע התחושתי המתקבל מהסביבה ומתוך הגוף, אשר מאפשר לאדם לתפקד ולקחת חלק בסביבה שלו באופן יעיל. תהליך העיבוד החושי כולל את קליטת הגירוי התחושתי במוח, ויסות הגירוי באמצעות דיכוי או עוררות שלו וחיבור המידע המתקבל באמצעות חושים אחרים.
כשאנחנו מדברות על חושים- רובנו חושבים מיד על חמשת החושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. אך האם ידעתם שישנן מערכות חוש נוספות? תחושת שיווי המשקל, שאחראית על כך שנוכל לפעול בלי ליפול ושומרת על איזון הגוף שלנו גם כאשר אנחנו משנים מנח. מערכת התחושה העמוקה, שאחראית לכך שבכל רגע נתון נדע היכן כל חלק בגופנו נמצא מבלי שנצטרך להביט בו (נסו לעצום עיניים ולגעת באף. הצלחתן? זה בזכותה). ואחרונה חביבה, מערכת התחושה הפנימית, שאחראית לספק לנו מידע על מה שקורה בתוך גופנו (לדוגמה “אני עייף/ רעב/ צריך להתפנות”). ויש אפילו כאלה שמתייחסים לכאב כחוש בפני עצמו.
איך אנחנו מעבדים מידע חושי?
בסדרת מחקרים, שנשענו על מעל 1000 ילדים ללא אבחנה התפתחותית, נמצא שעיבוד המידע החושי הוא תהליך שמושפע משני פרמטרים מרכזיים: סף התחושה ואסטרטגיית התגובה לתחושה. סף התחושה הוא הנקודה שבה המידע שנקלט בחושים מגיע למוח וגורם להפעלה של תא או מספר תאים במוח. למעשה, סף התחושה קובע האם הילד יבחין בגירוי כל שהוא בקלות או שהוא יידרש לגירוי עוצמתי או ממושך כדי להבחין בקיומו. אסטרטגיית התגובה של הילד, היא הדרך שלו לווסת את עצמו מול הגירויים שהוא חווה מגופו ומהעולם הסובב אותו.
מתוך ההתבוננות הזו, נולדו ארבעה דפוסי עיבוד חושי שמייצגים מקרי קצה (דוגמאות בתגובות):
- “הלא מגיב” (רישום נמוך): ילד שזקוק לגירוי עוצמתי כדי להבחין בו ודפוס התגובה שלו פסיבי. הוא מקבל מידע חלקי על העולם ועל עצמו ולא יוזם או מחפש גירויים חזקים שהוא יכול לקלוט ולפעול בעקבותיהם. ילד כזה, יתקשה להיות מודע לסביבה שלו ויכול להיתפס על ידי הסובבים אותו כעצלן, מנותק או רחפן.
- הרגיש: ילד שגירויים תחושתיים נקלטים ונרשמים אצלו בקלות ודפוס התגובה שלו פסיבי. הוא מוצף בקלות, אך לא פועל כדי להפסיק את ההצפה, ולכן הוא עשוי להיות מוסח ולהחוות על ידי הקרובים אליו כהיסטרי, לא רגוע או מעורר מהומות.
- המחפש: ילד שזקוק לגירוי עוצמתי כדי להבחין בו ודפוס התגובה שלו אקטיבי. ילד כזה, צמא ומחפש אחרי הזדמנויות לחוויות תחושתיות עוצמתיות כמו קפיצה מגובה, סיבוב מהיר בקרוסלה, התגוששות ומכות עם חברים. הסובבים אותו יכולים לתאר אותו כילד שלא נח, כדור מרץ או אפילו ילד שנוטה לסכן את עצמו.
- הנמנע: ילד שקולט גירויים מהסביבה בקלות ושדפוס התגובה שלו אקטיבי. ילד כזה, ינסה לשלוט בסיטואציות בחיי היומיום שלו למשל יתעקש על בגד או מאכל מסוים, כדי להקטין את ההתמודדות שלו עם תחושות לא נעימות. הסובבים אותו יכולים לכנות אותו “בוס”, שתלטן או אובססיבי.
שימו לב! ארבעת הדפוסים מייצגים מקרי הקצה ורובנו נמצאים איפשהו ביניהם. לכל אחד מאיתנו יש דפוס עיבוד חושי מיוחד משלו- ילדים והורים. כמו בהרבה מאפיינים אנושיים, מרביתנו מגיבים באופן מתון לגירוי תחושתי. למשל, אם אני אישה רגישה לרעש ובעלת דפוס פעולה אקטיבי (true story), אני אפנה לבן הזוג שלי בנימוס, בנועם ובאהבה (לרוב) ואבקש ממנו לאכול את התפוח בחדר אחר (או מחוץ לבית).
