בדרך כלל מפרידים בין שני סוגים של דו-לשוניות: דו-לשוניות סימולטנית, ודו-לשוניות עוקבת. דו-לשוניות סימולטנית משמעה שהילד חשוף לשתי השפות מהרגע הראשון, ואילו דו-לשוניות עוקבת משמעה שהילד חשוף בהתחלה לשפה אחת ורק מאוחר יותר לשפה נוספת. ילדים שנחשפים לשפה חדשה בגיל 3-4, תוך כדי שהם עדיין ממשיכים להשתמש בשפה הראשונה שלהם, נחשבים דו-לשוניים עוקבים. מחקרים מראים שככל שהילד נחשף לשפה נוספת מוקדם יותר, כך תהליך רכישתה יהיה מהיר ומוצלח יותר (למשל מבטא טוב יותר, אוצר מילים מגוון יותר וכו’).
כאשר ילדים מצטרפים לקהילת שפה חדשה הם לרוב עוברים דרך כמה שלבים עד שהם מצליחים לתקשר בשפה זו [2]:
- שלב ראשון: הילדים משתמשים בשפת האם שלהם, למרות שהיא לא מובנת לאנשים סביבם.
- שלב שני: תקופת “שקט” שבה הילדים בעיקר אוספים מידע על השפה החדשה- מאזינים, צופים ומתרגלים את השפה בשקט. בשלב זה הילדים מתקשרים דרך שפת הגוף וכמעט ולא מדברים.
- שלב שלישי: הילדים מתחילים להשתמש בשפה החדשה בצורה טלגרפית, באמצעות מילים בודדות או מבני דיבור שהם זוכרים בעל פה, בעיקר למטרות חברתיות. כמו למשל “אני רוצה לשחק”- הילדים עשויים להשתמש במשפט הזה מבלי לדעת את המשמעות של המילים הבודדות שמרכיבות אותו.
- שלב רביעי: הילדים מתחילים להפיק משפטים בשפה החדשה ולהבין את הרכיבים של מבני הדיבור בשפה, אבל הם עדיין עושים טעויות.
- שלב חמישי: שימוש שוטף בשפה החדשה.
חשוב לזכור שיש הבדלים אינדיבידואלים בקצב שבו כל ילד עובר דרך השלבים הללו. מעניין לדעת שגם מבוגרים וגם ילדים אשר רוכשים שפה שנייה עוברים דרך שלב “בין-שפות”. בשלב זה הם משתמשים במערכת חוקים של ממש, אך היא שונה גם מזו של שפת האם וגם מזו של השפה החדשה. ברוב המקרים, מערכת החוקים הזו היא המקור לטעויות בשפה החדשה.
יש כמה וכמה סיבות שבשלן רכישת שפה שנייה שונה מרכישת שפה ראשונה, אפילו בילדות. קודם כל, הילד כבר מכיר שפה אחת, ומאפיינים של השפה הראשונה עשויים להשפיע על ההנחות שהילד משתמש בהן כשהוא מנסה לפענח את השפה השנייה. למשל, שפת האם של הילד משפיעה על הטעויות שהוא עושה כשהוא לומד את השפה השנייה. דבר נוסף, בהרבה מקרים ילדים לא זוכים באינטראקציה אחד על אחד עם דובר השפה החדשה, מה שמאפיין רכישת שפה ראשונה. במקום, הילדים “נזרקים למים” כאשר המודל שלהם לשפה החדשה הוא בדרך כלל ילדים בני גילם.
