שלושה שבועות אחרי ההפרייה, תאי המוח הראשונים של העובר מתחילים להיווצר. תא מוח, או נוירון, שזה עתה נולד שולח את זרועותיו לכל עבר, מגשש באפלה, נעזר ברמזים מהסביבה ולבסוף יוצר חיבורים עם נוירונים אחרים. עוד חיבור ועוד חיבור ועוד אחד. וכך, לאט לאט, הולכות ונוצרות מעין מסילות אשר מחברות בין אזורי מוח שונים ומאפשרות להם לתקשר אחד עם השני. כל מסילה כזו מורכבת ממיליוני ידיים דקיקות, או בשמן הרשמי- אקסונים. בתהליך הדרגתי האקסונים עוטים על עצמם מעטפת שמנונית שנקראת מיאלין שתפקידה לייצר בידוד חשמלי אשר מאפשר מעבר מידע יעיל ומהיר בין נוירונים. צבעה הלבנבן של מעטפת המיאלין הוא זה שמקנה לאותן מסילות אשר מחברות בין אזורים במוח את צבען ואת שמן- מסילות החומר הלבן.
בעוד שהורים נלהבים שולפים את הטלפון כדי להנציח רגע אחד של צחוק מתגלגל, ישנם מדענים סקרנים ששולפים מכשיר MRI כדי להנציח רגע אחד של מוח מתפתח (טוב אולי לא ממש שולפים, בכל זאת 7.5 טון).
במחקר שהתפרסם בשנה שעברה נאספו סריקות מוח של 47 ילדים בני 3 עד 5. באמצעות שיטה בשם DTI, החוקרים קיבלו תמונת מצב של מסילות החומר הלבן במוחם המתפתח של הילדים. שני מדדים* סיפרו לחוקרים על טיבה של כל מסילה: רמת הארגון של צרור האקסונים אשר מרכיבים את המסילה ורמת הבידוד שלהם. ככל שמסילת חומר לבן מאורגנת יותר ובעלת בידוד טוב יותר, כך אזורי המוח שהמסילה מחברת ביניהם מדברים טוב יותר אחד עם השני.
בזמן שהילדים התאמצו לא לזוז בתוך מכונת ה-MRI, ההורים מילאו שאלון אודות השימוש של ילדיהם במסכים. על סמך דיווחי ההורים, כל ילד קיבל ציון screenQ אשר משקלל את הזמן שהילד מבלה מול המסך, הגישה שלו למסכים (מכשירים ניידים? טלוויזיה בחדר?), התוכן עצמו והיקף הצפייה המשותפת. ככל שציון ה-screenQ גבוה יותר, כך המסך יותר דומיננטי בחייו של הילד.
