פוסט אורח באדיבותה של ד”ר נועם מרקוביץ’*
בשבוע שעבר מור פרסמה כאן פוסט מעניין על ילדים רגישים מאוד. אני חייבת להודות שגם אני מצאתי את ההבחנה בין ילדים רגישים לסביבתם לילדים שלא רגישים לסביבתם כמרתקת, עד כדי כך שהקדשתי דוקטורט שלם בדיוק לנושא הזה. אבל במדע כמו במדע, הממצאים לא תמיד מסתדרים עם הסיפור. וזה גם מה שקרה במקרה שלי. תוצאות הדוקטורט שלי אתגרו את אותה פרספקטיבה רבת שנים, שלפיה יש ילדים רגישים לסביבתם וכאלה שאינם רגישים.
קצת קרדיט לפני שנתחיל…
אכן, מחקרים רבים שנערכו בשני העשורים האחרונים שיערו ומצאו עדויות תומכות לקיומה של רגישות מובחנת. לפיה, קיימת קבוצה של ילדים אשר מושפעים מסביבתם, כך שהם יפגעו כאשר יחשפו לסביבה שלילית וירוויחו כאשר הם יחשפו לסביבה חיובית. לעומתם, ישנה קבוצת ילדים אחרת אשר אינם מושפעים מסביבתם. לא משנה כל כך אם הם יהיו בסביבה חיובית או שלילית, התוצאה תהיה פחות או יותר זהה. קבוצות אלה גם נקראו בפי אחת התיאוריות כילדי הסחלב (ילדים שמושפעים מסביבתם) וילדי שן הארי (ילדים שאינם מושפעים מסביבתם), כינויים אשר זלגו מגבולות המאמרים האקדמיים והפכו שגורים בפי הציבור הרחב. מה שמבחין בין ילדי הסחלב לילדי שן הארי, לפי התיאוריות, זוהי נטייה גנטית, שמתבטאת גם במוח, במערכת הפיזיולוגית ובאישיות.
רגישות התפתחותית מול רגישות חושית: בואו נעשה כאן סדר
תיאוריית הרגישות המובחנת ומשל הסחלב ושן הארי מדברים על רגישות התפתחותית לסביבה. כלומר הן עוסקות בשאלה כיצד סביבת הגידול, כמו הסביבה ההורית או אירועים טראומתיים בילדות, תשפיע על האופן שבו הילד יתפתח – כיצד הוא יגדל להתנהג, איך תהיה האישיות שלו וכדומה. אך במקביל לתיאוריית הרגישות המובחנת, התפתחה גם תיאוריית הרגישות החושית. זו התיאוריה שהובילה לפוקוס על ״ילדים רגישים מאוד״. אז הנה הבהרה חשובה: כאשר מדברים על אנשים, או ילדים, רגישים מאוד מדברים על רגישות חושית גבוהה לסביבה המיידית (ריחות, רעשים, מרקמים וכו’) והדגש אינו על המידה שבה ההתפתחות מושפעת מסביבה חברתית. כמובן, ואף סביר, שיש מן המשותף בין ילדים רגישים מאוד מבחינה חושית לבין ילדים שסביבת הגידול משפיעה על ההתפתחות שלהם, אך לא מדובר באותה התופעה בדיוק. לרגישות חושית ורגישות מובחנת יש מאפיינים ייחודיים, והדבר חשוב מכיוון שהדוקטורט שלי עסק ברגישות מובחנת. על כן, גם המסקנות, או יותר נכון ערעור ההנחות, תקף לרגישות מובחנת, ולא לרגישות חושית.
ועכשיו אנחנו סוף סוף מוכנות לדבר על המחקר שלי
בדוקטורט שלי רציתי לפתוח מחדש את השאלה האם באמת יש שתי קבוצות של ילדים – כאלה שמושפעים מסביבתם וכאלה שלא. המחשבה שיש קבוצה גדולה של ילדים שכלל לא מושפעים מהסביבה שבה הם נמצאים נשמעה לי לא הגיונית. אנחנו מניחים בפסיכולוגיה שבני האדם הם יצורים חברתיים, שלומדים כל הזמן מסביבתם – האם באמת יתכן שיש ילדים שלא מושפעים בכלל, מאף סביבה חברתית בה הם נמצאים? איך הם לומדים את מה שנדרש בכדי להיות בוגרים מתפקדים בחברה?
אחר שצללתי לספרות המחקרית הענפה, גיליתי שמרבית המחקרים שמצאו תמיכה בתיאוריית הרגישות המובחנת בדקו כיצד ילדים מושפעים מהסביבה ההורית שלהם, אך לא השוו כיצד אותם ילדים מושפעים מסביבות חברתיות אחרות שהן בעלות חשיבות במהלך ההתפתחות (כמו לדוגמה הסביבה החברית). וכאן אני נכנסתי לתמונה.
