הבהרת מושגים חשובה:
אנחנו מבחינים בין לחץ (סטרס) לטראומה:
לחץ- הפרת מצב האיזון, שיבוש הרציפות, שבו מצוי האדם עקב איום פיזי או נפשי. לחץ משפיע על המישור הרגשי (חוויה לא נעימה של פחד כתוצאה ממצב לא ברור, כעס ותוקפנות, תחושת צורך להילחם, חוסר אונים, אדישות ודיכאון), המישור הפיזיולוגי (קצב לב מואץ, נשימה מהירה וכדומה) והמישור הקוגניטיבי (קשיים בריכוז, פגיעה ביכולת לפתרון בעיות וקבלת החלטות ועוד).
טראומה- כבר מצב מורכב יותר, כי מתייחס לפגיעה ולא רק הפרה זמנית של האיזון וברציפות. מתייחס לפגיעה נפשית כתוצאה מאירוע חיצוני שנתפס אצל האדם כאירוע הפוגע בצרכים חיוניים (כמו ביטחון, הערכה עצמית וסכנה פיזית). היא חלק מקבוצת המצבים הנפשיים, שהם עצמם חלק מקבוצה גדולה יותר של הפרעות נפשיות, הנקראות “הפרעות חרדה”.
היה לכן מעניין? זה המקום להרחיב את הקריאה!
הילדים שהשתתפו במחקר דיווחו בעיקר רגשות של פחד ובהלה, שנגרמו בעקבות הרעש החזק והמפתיע של האזעקה, ודיווחו גם על קשיי שינה והירדמות. התמודדות הילדים עם הפחד התבטאה באקטיביות: לשחק בממ”ד, לרוץ לממ”ד עם הישמע קול האזעקה (זוכרות? מתחבר עם פעולה חיצונית, איזו שהיא עשייה קונקרטית “בכאן ועכשיו”, ופחות התבוננות פנימה). עוד העלה המחקר כי הדמויות הבוגרות בסביבתם הקרובה של הילדים היו משמעותיות להתמודדות עם פחדים, דרך סיפוק מידע מרגיע ותמיכה רגשית.
אנקדוטה מעניינת מתוך המחקר, כי אתן יודעות שמשחק הוא בדמי (והוא זה שהביא אותי לכתוב בקבוצה הקסומה הזו): מעל לשליש מהילדים שהשתתפו במחקר תיארו כיצד שיחקו בממ”ד. דבריהם מעידים על כוחו המרפא של המשחק, כיצד בעזרת משחק סוציו-דרמטי הם עיבדו ושחזרו את חוויות היום-יום הנורמטיביות ואת החוויות הקשות שעברו במהלך תקופה זו.
ממצאי המחקר מכוונים לכך שהכרה אימהית ברגשות המועלים על ידי הילד היא גורם מגן לאחר חוויה טראומטית כמו אסון טבע
הסקירה מתייחסת לטיב השר בין ההורה לילד ומתייחסת לשאלה עד כמה מתאפשר שיח על תחושות וזיכרונות שליליים בתוך הקשר
אמהות לילדים מיוחדים, התייחסות חשובה גם עבור המשפחות שלכן:
מי מכן שצועדת איתנו כבר תקופת זמן ארוכה, בוודאי זוכרת את הפוסט הנפלא של מור על השלכות הלידה על התפתחות הילד. הפוסט הזה נכתב על בסיס מאמר אליו נחשפתי במסגרת קורס שלקחתי בהתפתחות רגשית-חברתית של ילדים אצל פרופ’ דוד אופנהיים (שאני כל כך מעריכה ויגיע בקרוב להתארח בקבוצה) ושיתפתי את מור כדי שתחלוק איתכם.
תזכורת:
המחקר עצמו נערך באי קוואי, העתיק מבין שרשרת האיים של הוואי. יושבי האי הם ברובם נצר לדורות מהגרים מאסיה וצפון אירופה אשר התיישבו לצדם של ילידי המקום המקוריים בחיפוש אחר עתיד טוב יותר לילדיהם. הנסיבות ההיסטוריות סיפקו לחוקרים הזדמנות חד-פעמית לבחון את השפעותיה ארוכות הטווח של חוויית הלידה בקרב אוכלוסייה מגוונת תרבותיות אשר חיה בתנאים דומים לאלו שבכל עיר אחרת בארה”ב באותה תקופה, מבחינת נגישות לשירותי בריאות, חינוך ורווחה. סיבה נוספת לבחירה בקוואי היא שיושבי האי נוטים להישאר בו ואולי הכי חשוב- תושבי האי שיתפו פעולה עם החוקרים בצורה יוצאת מגדר הרגיל לאורך השנים.
במחקר השתתפו כ-698 תינוקות שנולדו בשנת 1955 והחוקרים עקבו אחר התפתחותם בגיל שנה, שנתיים, 10, 18, 31-32 ו-40. החוקרים אספו מידע על סיבוכים שהתרחשו בזמן ההיריון והלידה של אותם ילדים, עובדות סוציאליות ואחיות ראיינו את האמהות וצפו באינטראקציות בין ההורים לילדים בביתם, רופאים ופסיכולוגים עקבו אחר התפתחותם הפיזית, האינטלקטואלית והחברתית של הילדים ומוריהם העריכו את התקדמותם האקדמית והתנהגותם בכיתה. החוקרים תיעדו גם את הסביבה המשפחתית שהילדים גדלו בתוכה, כמו המצב הכלכלי, ולקחו בחשבון אירועים שטלטלו את התא המשפחתי (למשל גירושין). בגילאים מאוחרים יותר, החוקרים ראיינו את הילדים עצמם כשכבר הפכו למבוגרים צעירים. המחקר, כפי שאתן מבינות, הוא מטורף מבחינת כמות הנתונים שנאספה בו. אז במה נתמקד הפעם? בחוסן הנפשי.
הכירו את מיכאל, אחד מהמשתתפים במחקר. ילד שהסיכויים שלו “על הנייר” לא היו מאוד מבטיחים: הוא נולד להורים מתבגרים, הוא היה פג. הוא אושפז לאחר לידתו למשך 3 שבועות, במנותק מהוריו. אביו נשלח לדרום מזרח אסיה נטעם צבא ארה”ב ושהה שם בשנתיים הראשונות לחייו של מיכאל. כשהיה בן 8 הוריו התגרשו. סביב גיל 8 שנים אימו התנתקה ממנו וממשפחתו. אביו הפך למטפל העיקרי שלו, בתמיכת הסבים המבוגרים שלו.
באופן מפתיע, למרות סיפור החיים הקשה, בגיל 18, למיכאל יש חוללות עצמית גבוהה, אכפת לו מאנשים בסביבתו וגם אנשים בסביבתו מעריכים ואוהבים אותו. הוא מצליח בבית הספר ונראה שהעתיד צופן לו טובות.
למה אני מספרת לכן על מיכאל? החוקרים, התמקדו בתוך המדגם הכולל בקבוצה של ילדים שהוגדרו בסיכון גבוה: חוו סטרס סביב הלידה, חיו בעוני, גודלו ע”י הורים שאינם משכילים (למדו פחות מ-8 שנ”ל) או גודלו בסביבה משפחתית שאינה יציבה. 201 ילדים מתוך כלל המדגם התאימו להגדרה. 2/3 מתוך הילדים שהוגדרו בסיכון גבוה אכן גדלו להיות מבוגרים שהתמודדו עם קשיים בהמשך חייהם (למשל היו בעלי רישום פלילי או התמודדו עם הפרעה נפשית). החוקרים התעניינו במיוחד ב-1/3 האחר, 72 ילדים, שגדלו להיות אנשים בעלי מסוגלות: הצליחו בבית הספר, ניהלו בתים, קיימו קשרים חברתים והציבו יעדים משמעותיים וברי השגה במישור האישי והלימודי כשסיימו את התיכון.
החוקרים איתרו גורמים תוך משפחתיים (למשל פחות מ-4 אחים במשפחה הגרעינית, מרווח של לפחות שנתיים בינם לבין אחיהם, קשר משמעותי עם מטפל עיקרי), חוץ משפחתיים (כמו גורם מטפח כמו סבים או בייביסיטר קבועה, אחריות על אחים נוספים בבנות, בכורה בבנים, חברות, שכנים קרובים), קשרים בין הילדים העמידים לבין עצמם וגורמים פנימיים (כמו חברותיות, מזג נוח, פעלתנות) שתרמו לחוסן.
הילדים בעלי החוסן פיתחו אמונה שהם יכולים לשלוט ולהשפיע על חייהם, מה שפשר להם תקווה. מעניין מאד, כשהנבדקים הללו סיימו את התיכון ועברו לעולם התעסוקה והלימודים בקולג’- החל משבר האנרגיה, שנחווה בצורה קשה בכל ארה”ב. בכל זאת, המבוגרים הצעירים הללו צלחו את המשבר ו-3/4 מהם סיימו לימודים בקולג’ וכולם, פרט ל4 מהם, עבדו.
יש גורמי מגן משפחתיים, קהילתיים ופנימיים שמאפשרים חוסן- גם במצבי חיים מורכבים. הבחירה של החוקרים למקד את הפוקוס בילדים בעלי החוסן ולא בילדים “הפגועים”- היא ייחודית והיא כשלעצמה נותנת תקווה.
על כפות המאזניים מרגע לידתו של האדם- ישנם מצד אחד גורמי הסיכון שאליהם נחשף הילד ותורמים לפגיעותו ומצד שני גורמים מגנים שמקדמים את החוסן. במידה ובמאזן הכוחות הזה גורמי המגן הם אלו שמובילים- מתאפשרת הסתגלות. אפשר להסיט את המאזן פגיעות-חוסן, באמצעות התערבות ע”י צמצום חשיפה לגורמי סיכון או על ידי הגברת גורמי המגן ומשאבי התמיכה.
