קשה לדבר על השואה בימים כאלה. הקהות הזו אל מול הזוועות, קהות שרק הזמן יכול לייצר, התחדדה לה בשבעה באוקטובר. והזכירה לנו עד כמה שבריריים החיים, באיזו קלות הקרקע נשמטת מתחת לרגליים. ומה כבר נשאר כשנלקח פשוט הכל?
לילדים שחיו בתקופת השואה ללא ספק לקחו את הכל. הם חיו בצפיפות בגטאות, סבלו מקור ומרעב, היו עדים להשפלות וספגו השפלות בעצמם, התחבאו במסתור לפעמים בלי לזוז ימים ארוכים, עמדו במסדרים בקור מקפיא עצמות, נסעו אל מחנות המוות בקרונות בקר חלקם לגמרי לבד, עבדו בפרך כמו שאף ידיים קטנות לא אמורות לעבור ויותר מהכל- נרצחו. מבין 1.5 מיליון ילדים 90% נרצחו בשואה.
אבל מי הם אותם ילדים ששרדו?
ומה אפשר ללמוד מהם על חוסן נפשי במציאות אכזרית שכזו, במאבק יומיומי על החיים?
הכל מתחיל ונגמר במזל
גם הילדים עם הכי הרבה חוסן לא היו שורדים בלי מזל. ילדה עם שיער בלונדיני, ילד שהזכיר לאיזה קצין SS את הבן שלו בבית או פשוט עצם זה שנולדת בת, בלי ברית מילה שתסגיר את הזהות היהודית שלך. גורמים שרירותיים שכאלו ששיחקו לטובתם של ילדים.
דחף פנימי לחיים
הרבה ילדים ששרדו את השואה סיפרו שהדחף הפנימי לחיות היה הגורם החשוב ביותר להישרדות שלהם. והם השתמשו בכל מה שהיה להם כדי להישאר בחיים. ילדים בני 4 התחבאו ביוזמתם מתחת לסדינים או רצו לשכן ובכך הצילו את חייהם. ילדה בת 3 פנתה לקצין SS וביקשה שלא יהרוג אותה כי יש לה ידיים טובות לעבודה. ילד גדול יותר הדביק את עצמו בשָׁנִית כי ידע שכך יקבל קצובת מזון גדולה יותר בבית החולים.
ילדים באופן לא מודע הפעילו את הקסם האישי שלהם- האטרקטיביות, החמידות. כי מי יודע, אולי הקסם הזה ימצא איזה רגע של רוך מול מכונת המוות, רגע שישנה את הסיפור שלהם. מגיל 4 ומעלה, ילדים שכבר הבינו באופן עמוק מהו פחד מוות הפגינו יכולת מדהימה לציית ולהתאים את עצמם לנסיבות. הם לא מחו כשהופרדו מהוריהם, הם הצליחו להתחבא במקומות צרים לזמן ארוך, לפעמים לבדם, בלי לזוז ובלי לדבר, הם יכלו אפילו לאמץ זהויות חדשות. כאילו חיו בשני עולמות- העולם שבו הם צריכים לשרוד והעולם הטוב יותר, העולם שבו הם מתאחדים עם הוריהם. הדחף לשרוד, היכולת לא להרגיש והשמירה על קשר מנטלי עם הטוב- שלושתם יחד אפשרו להם לשרוד.
התקשרות, התקשרות, התקשרות
ילדים מגיל 4 ומעלה הצליחו להחזיק את ההורים שלהם ברמה הפסיכולוגית. המבטים האחרונים, המילים האחרונות, נשארו איתם לנצח. סיכה או תיליון עזרו להם להחזיק בהתקשרויות האלו בזמנים קשים. ילד אחד המשיך לדבר עם אבא שלו דרך הירח.
ילדים גם עודדו את ההורים שלהם לעשות מאמץ גדול יותר כדי לשרוד. ומגיל 6 כבר חל היפוך תפקידים- הילדים היו אלו שעזרו להורים לשרוד ולא להפך. התחושה הזו שהם יכולים לעזור, להציל את ההורים והאחים הקטנים שלהם, הייתה מקור גדול לחוסן.
