חוסן של ילדים בשואה

קשה לדבר על השואה בימים כאלה. הקהות הזו אל מול הזוועות, קהות שרק הזמן יכול לייצר, התחדדה לה בשבעה באוקטובר. והזכירה לנו עד כמה שבריריים החיים, באיזו קלות הקרקע נשמטת מתחת לרגליים. ומה כבר נשאר כשנלקח פשוט הכל?

לילדים שחיו בתקופת השואה ללא ספק לקחו את הכל. הם חיו בצפיפות בגטאות, סבלו מקור ומרעב, היו עדים להשפלות וספגו השפלות בעצמם, התחבאו במסתור לפעמים בלי לזוז ימים ארוכים, עמדו במסדרים בקור מקפיא עצמות, נסעו אל מחנות המוות בקרונות בקר חלקם לגמרי לבד, עבדו בפרך כמו שאף ידיים קטנות לא אמורות לעבור ויותר מהכל- נרצחו. מבין 1.5 מיליון ילדים 90% נרצחו בשואה.

אבל מי הם אותם ילדים ששרדו?

ומה אפשר ללמוד מהם על חוסן נפשי במציאות אכזרית שכזו, במאבק יומיומי על החיים?

הכל מתחיל ונגמר במזל

גם הילדים עם הכי הרבה חוסן לא היו שורדים בלי מזל. ילדה עם שיער בלונדיני, ילד שהזכיר לאיזה קצין SS את הבן שלו בבית או פשוט עצם זה שנולדת בת, בלי ברית מילה שתסגיר את הזהות היהודית שלך. גורמים שרירותיים שכאלו ששיחקו לטובתם של ילדים.

דחף פנימי לחיים

הרבה ילדים ששרדו את השואה סיפרו שהדחף הפנימי לחיות היה הגורם החשוב ביותר להישרדות שלהם. והם השתמשו בכל מה שהיה להם כדי להישאר בחיים. ילדים בני 4 התחבאו ביוזמתם מתחת לסדינים או רצו לשכן ובכך הצילו את חייהם. ילדה בת 3 פנתה לקצין SS וביקשה שלא יהרוג אותה כי יש לה ידיים טובות לעבודה. ילד גדול יותר הדביק את עצמו בשָׁנִית כי ידע שכך יקבל קצובת מזון גדולה יותר בבית החולים.

ילדים באופן לא מודע הפעילו את הקסם האישי שלהם- האטרקטיביות, החמידות. כי מי יודע, אולי הקסם הזה ימצא איזה רגע של רוך מול מכונת המוות, רגע שישנה את הסיפור שלהם. מגיל 4 ומעלה, ילדים שכבר הבינו באופן עמוק מהו פחד מוות הפגינו יכולת מדהימה לציית ולהתאים את עצמם לנסיבות. הם לא מחו כשהופרדו מהוריהם, הם הצליחו להתחבא במקומות צרים לזמן ארוך, לפעמים לבדם, בלי לזוז ובלי לדבר, הם יכלו אפילו לאמץ זהויות חדשות. כאילו חיו בשני עולמות- העולם שבו הם צריכים לשרוד והעולם הטוב יותר, העולם שבו הם מתאחדים עם הוריהם. הדחף לשרוד, היכולת לא להרגיש והשמירה על קשר מנטלי עם הטוב- שלושתם יחד אפשרו להם לשרוד.

התקשרות, התקשרות, התקשרות

ילדים מגיל 4 ומעלה הצליחו להחזיק את ההורים שלהם ברמה הפסיכולוגית. המבטים האחרונים, המילים האחרונות, נשארו איתם לנצח. סיכה או תיליון עזרו להם להחזיק בהתקשרויות האלו בזמנים קשים. ילד אחד המשיך לדבר עם אבא שלו דרך הירח.

ילדים גם עודדו את ההורים שלהם לעשות מאמץ גדול יותר כדי לשרוד. ומגיל 6 כבר חל היפוך תפקידים- הילדים היו אלו שעזרו להורים לשרוד ולא להפך. התחושה הזו שהם יכולים לעזור, להציל את ההורים והאחים הקטנים שלהם, הייתה מקור גדול לחוסן.

הסיפור שילדים מספרים לעצמם

ילדים ששרדו את השואה הסבירו לעצמם את המציאות בצורה שאיפשרה להם לסבול אותה. למשל, ילדים תפסו לעיתים קרובות את ההפרדה מההורים כנטישה. מה שעורר בהם כעס, האשמה עצמית ואשמה. "אני בחרתי להישאר במיטה בזמן שלקחו את ההורים שלו". סיפור נסבל יותר מהמחשבה שההורים בגדו בהם או שהם היו חסרי אונים לחלוטין.

ילדים נשארו ילדים, גם בשואה

ילדים המשיכו לשחק ולצייר בכל מקום וזמן שאיפשר זאת, גם בגטאות ואפילו במחנות הריכוז. המשחקים שלהם ביטאו תמימות ותקווה, תקווה שמבוגרים לא העזו לבטא בפתיחות שכזו. המשחקים האלו אף נגעו מדי פעם בשומרי ה-SS הקשוחים. ואפילו הסקרנות שרדה כנגד כל הסיכויים. ילד אחד שעבד עבודות פרך בשלג שאל את עצמו "מה אבא שלי חושב עכשיו?". אותו ילד גם שאל מישהו במחנה איך הוא הרגיש כשהלקו אותו ככה. הילד הזה גדל בסופו של דבר להיות חוקר שואה.

כל שנותר לנו הוא להעריץ את היכולות הפיזיות, הרגשיות, החברתיות והמוסריות של הילדים האלה, ילדים ששרדו את הגרוע מכל, ולקוות שיש יכולות כאלו לכל הילדים שזקוקים להם גם היום. עם תקווה קטנה-גדולה שילדים לעולם לעולם לעולם לא יצטרכו יותר להעמיד את החוסן הנפשי שלהם במבחנים שכאלו.

הפוסט מתבסס על המאמר של הפסיכיאטר וחוקר הטראומה פול ואלנט, ילד שורד שואה בעצמו.

כדי לא לפספס אף פוסט, כנסו לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע!

ייתכן שיעניין אותך גם...

• האם השואה עוברת בגנים

• האם המצב הנפשי של האם במהלך ההיריון ואחריו משפיע על התפתחות התינוק? 

• כיצד זיכרונות מכאיבים מעברנו עלולים להשפיע על התפקוד שלנו כהורים?
  

מקורות

• Valent, P. (1998). Resilience in child survivors of the Holocaust: Toward the concept of resilience. Psychoanalytic Review, 85(4), 517-535