גדולי התיאורטיקנים ההתפתחותיים כמו פיאז’ה וויגוצקי טענו כי משחקי דמיון הינם קריטיים להתפתחות הילד. כפי שהסברתי בפוסט, אין הסכמה בין חוקרים וחוקרות בנוגע להגדרה של משחקי דמיון ודרכי מדידתם. ישנם מחקרים שעורכים תצפיות בילדים משחקים בתנאי מעבדה, חלקם בתנאים טבעיים (בבית או בגן) וישנם מחקרים שמשתמשים במטלות שונות שנועדו לבחון את יכולתם של ילדים לשחק במשחקי דמיון. חוקרים גם משתמשים במדדים שונים להערכת משחקי דמיון- יש כאלה שמתייחסים אך ורק להחלפת אובייקט ואילו אחרים מתייחסים למשחקי דמיון רק בקונטקסט חברתי. מצב עניינים זה מקשה מאוד על ההשוואה בין המחקרים השונים ויצירתה של תמונה אחידה ומקיפה של תופעת משחקי הדמיון.
ואם זה לא מבלבל מספיק, משחקי דמיון לרוב לא נחקרים בפני עצמם, אלא בהקשר להיבטים אחרים של התפתחות- האם משחקי דמיון מיתרגמים ליתרונות התפתחותיים שונים ומגוונים? סקירה מקיפה שפורסמה ב-2013 בחנה את ההשפעה הפוטנציאלית של משחק דמיון על התפתחות הילד ולא הגיעה למסקנות משכנעות בנוגע ליתרונות ההתפתחותיים של משחקי דמיון בתחומים כמו יצירתיות, Theory of mind ומיומנויות חברתיות (אם אתן זוכרות סיפרתי לכן על הסקירה הזו בפוסט על משחקי דמיון בחודש מונטסורי). בקיצור, שאלות רבות בנוגע לתפקידם של משחקי דמיון בהתפתחות נותרו פתוחות.
הבעיה המרכזית במחקר הקיים היא ההתייחסות למשחקי דמיון כגוש אחד, במקום לפרק אותם לשלבים התפתחותיים על ציר הזמן (כמו במקרה של יכולות אחרות כמו שפה או הבנה חברתית). מה שמקשה במיוחד על העניינים הוא העובדה שמחקרים רבים מתייחסים לגיל הילד כמשתנה בקרה ולא כמשתנה העיקרי, ולכן לא ניתן ללמוד מהם דבר על התפתחות משחקי הדמיון כפונקציה של גיל.
וכאן בדיוק נכנסת הסקירה שסיפרתי לכן עליה בגוף הפוסט. מטרת החוקרות הייתה לאסוף את הידע המחקרי הקיים אודות משחקי דמיון וליצור ממנו תיאוריה מקיפה ואחידה אודות תהליכי ההתפתחות של משחקי הדמיון. המסר של החוקרות הוא חשוב במיוחד- במקום לרוץ ולבדוק את הקשר בין משחקי דמיון לבין ההתפתחות הכללית, בואו ננסה קודם לכן להבין כיצד משחקי דמיון מתפתחים בפני עצמם. אולי נגלה למשל שמשחקי דמיון חברתיים חשובים יותר או פחות ממשחקי דמיון לא חברתיים, או שהם פשוט משפיעים על יכולות שונות?
בסקירה, החוקרות ניתחו כ-199 מחקרים אמפיריים שנערכו עד 2018 (כולל 20 שלא פורסמו) ובחנו את ההגדרות השונות של משחקי דמיון, אילו רכיבים של משחקי דמיון נמדדו וכיצד. כל המשתתפים במחקרים הללו היו ילדים עם התפתחות תקינה. התוצאה המרכזית של הסקירה היא המודל ההתפתחותי של משחקי דמיון, אשר כולל חמישה שלבים ההולכים ונבנים זה על גבי זה בשנות הגן (גילאי 3-5)- מהמורכבות הנמוכה ביותר למורכבות הגבוהה ביותר. חמשת השלבים השונים פורטו בגוף הפוסט.
בנוסף לחמשת השלבים השונים, ישנם גורמים נוספים אשר לעיתים קרובות נמדדים יחד עם משחקי דמיון אך הם אינם נחשבים כחלק מהשלבים עצמם, ואלו הם: זיקה לפנטזיה, חברים דמיוניים, רגש ושפה. למה בעצם? מכיוון שהם לא מהווים בפני עצמם תנאי הכרחי או מספיק לקיומם של משחקי דמיון. הנה כמה מילים על הגורמים הללו: – זיקה לפנטזיה: ילדים שנוטים להשתתף לעיתים קרובות במשחקים או פעילויות אשר מערבים אלמנטים של פנטזיה, אך הם לא בהכרח משחקי דמיון (למשל משחק עם מכוניות ביוניות).
– חברים דמיוניים: חברים דמיוניים מופיעים בדרך כלל אצל ילדים עם נטייה גדולה יותר למשחקי פנטזיה. חברים דמיוניים יכולים לכלול חברים בלתי נראים או חפצים שעברו האנשה אשר מלווים את הילד לאורך זמן ובסיטואציות שונות ולא רק באפיזודות משחק בודדות. חברים דמיוניים לא נחשבים כחלק מהמודל ההתפתחותי של משחקי דמיון מכיוון שלא לכל הילדים יש חברים דמיוניים. אם כי מעניין לדעת שילדים שיש להם חברים דמיוניים מתקדמים מוקדם יותר בשלבים השונים של משחקי הדמיון.
– רגש (affect): משחקי דמיון מערבים לעיתים קרובות ביטוי של רגש חיובי או שלילי, אך כאמור לא מדובר בתנאי הכרחי או מספיק (כלומר לא כל ולא רק משחקי הדמיון מערבים רגש). ביטוי רגש יכול להופיע בכל שלב בהתפתחות של משחקי הדמיון. חלק מהחוקרים רואים בביטוי של רגש במשחק דמיון כאינדיקציה למשחק מורכב יותר.
– שפה: אף על פי ששפה קשורה קשר הדוק לאלמנטים רבים של משחקי דמיון, ההתפתחות של משחקי דמיון היא מקבילה אך נפרדת מההתפתחות של שפה. כן נמצא קשר בין יכולת שפתית מורכבת יותר לבין משחק דמיון מתקדם יותר.
כמה מילים על המחקר האמפירי שבדק את תקפותו של מודל חמשת השלבים:
המאמרים שנכללו בסקירה סיפקו רק תמיכה חלקית ולא ישירה לתקפותו של המודל ההתפתחותי של משחקי דמיון. כדי לברר אם יש לו אחיזה במציאות, אותן שתי חוקרות פיתחו כלים אמפיריים להערכת תקפות המודל. במחקר, נסיינים צפו בהתנהגויות המשחק של 73 ילדים בני 3-5 בסביבתם הטבעית- בגן שלהם. הנסיינים הניחו באזור המשחקים של הגן קופסה עם כל מיני אביזרים (ערכת רופא, גלילי נייר טואלט, אוכל צעצוע, בובות וכו’) ותיעדו את התנהגויות המשחק (על פי מודל חמשת השלבים) של כל אחד מהילדים.
החוקרות מצאו כי תדירות משחקי הדמיון שכללו אינטראקציות חברתיות, משחק תפקידים ומטא-תקשורת עלתה עם הגיל. באופן מעניין, לא נמצא אפקט של גיל במקרה של החלפת אובייקט או ייחוס מאפיינים דמיוניים. ייתכן כי שלבים אלו מתפתחים לפני גיל שלוש. ממצא זה גם תומך בכך שהשלבים השונים נבנים זה על גבי זה ולא מחליפים זה את זה, אחרת היינו רואות ירידה בתדירות החלפת אובייקט או ייחוס מאפיינים דמיוניים עם הגיל. ממצאי המחקר לא היו חד משמעיים בנוגע להפרדה בין החלפת אובייקט לבין ייחוס מאפיינים דמיוניים לשני שלבים שונים. בכל מקרה, ממצאי המחקר מהווים תמיכה ראשונית לתקפותו של המודל.
לסיכום:
התיאוריה והמחקר מדגימים את המורכבות של תופעת משחקי הדמיון. לפיכך, לא ניתן למדוד את התופעה באמצעות כלים בינאריים. נכון להיום, רוב ההבנה הפסיכולוגית ההתפתחותית אודות הקשר בין משחקי דמיון להתפתחות מתבססת על מדדי קטגוריזציה פשוטים – האם היה משחק דמיון או לא – או על מדדים שכוללים רק אלמנטים בודדים של משחקי דמיון (למשל, החלפת אובייקט). בשל כך, התחום ניצב בפני אתגר בבואו להבין מהם המנגנונים שעומדים בבסיס משחקי דמיון אשר תורמים לצמיחה וללמידה ואילו רכיבים כדאי לעודד (או לבנות תכנית התערבות שתפעל עליהם). מי ייתן כי המודל ההתפתחותי יתרום ליצירת סטנדרט זהב למדידה והערכה של משחקי דמיון, על התפתחותם ומורכבותם.
