ירקות מספקים מקור מצוין לנוגדי-חמצון, סיבים תזונתיים וקרטונאידים (פיגמנטים אורגניים שמקורם בעיקר בצמחים. צבעם נע בין אדום לצהוב. כמו גזר, עגבנייה, מנגו, שסק וכו’)- כולם חשובים להפחתת הסיכון לחלות מחלות כרוניות. עם זאת, מחקרים מראים שקבוצת המזון שילדים הכי פחות אוהבים היא ירקות, בפרט ירקות ירוקים. מה שלא מפתיע, מכיוון שירקות ירוקים נוטים להיות יותר מרים. בנוסף, אחד הממצאים היותר עקביים במחקר על אכילה בררנית הוא שילדים בררנים אוכלים פחות ירקות. סיבות אפשריות לכך הן הטעם המר של ירקות, המרקם, הערך הקלורי הנמוך וזמינותם הנמוכה.
בסקירה הסיסטמטית והמטא-אנליזה שהתייחסתי אליה בפוסט נבדקה האפקטיביות של אסטרטגיות שונות להגברת הצריכה של ירקות. אוסיף כאן נקודה מעניינת שלא ציינתי בפוסט- נמצא שיפור בצריכת ירקות כאשר ההורים היו אלו שיישמו את האסטרטגיה ולא החוקרים או הגננות. ככל הנראה הסיבה לכך היא המוטיבציה של ההורים לקדם את התהליך והקרבה שלהם לילד. במאמר זה נמצא גם שחשיפה חוזרת יעילה יותר כאשר הירקות מוגשים כפי שהם. אמנם קיימים מחקרים שהדגימו את יעילותן של תוספות לירקות כמו מטבל או תבלינים בטווח הקצר, אך הן עשויות להשפיע לרעה על צריכת ירקות כאשר הם מוגשים כפי שהם.
ולביקורת:
בעיה מרכזית במחקר העוסק באכילה בררנית היא היעדרם של הגדרה אחידה ומדדים סטנדרטים בין מחקרים שונים, אשר מגבילים את היכולת להשוות בין מחקרים. בנוסף, רוב הנתונים מתבססים על הדיווחים והפרשנות של ההורים. ונוסיף על כל זה הבדלים בין מדינות מבחינת תרבות האוכל ובהרגלי האכילה. כלי חשוב ומשמעותי להבנת התפתחותה של אכילה בררנית על שלל גורמיה ואת השפעתן של התערבויות הוא מחקר אורך, אך נכון להיום אין הרבה כאלו. אתגר נוסף הוא תרגום הממצאים המחקריים לאסטרטגיות פרקטיות להתמודדות עם אכילה בררנית. ברבים ממחקרי ההתערבות שעליהם מתבססות ההמלצות לא נעשתה הבחנה בין ילדים בררנים לבין ילדים לא-בררנים, ולכן לא ניתן להסיק באופן ישיר שאסטרטגיה כזו או אחרת יעילה באופן מיוחד לטיפול בבררנות אכילה.
אסטרטגיות מבוססות-מחקר להתמודדות עם אכילה בררנית:
תרגמתי עבורכן רשימת אסטרטגיות להתמודדות עם אכילה בררנית מתוך מאמר מבוסס-מחקר שנכתב עבור הורים ומטפלים. כמו תמיד, אני מזכירה שקיים פער בין העדויות המחקריות על כל מגבלותיהן לבין ההמלצות הפרקטיות- הקפיצה היא כמעט אף פעם לא מיידית. בנוסף, חשוב לי להדגיש- אני לא תזונאית ולא מומחית לשום דבר, אז קחו בחשבון שהמידע שמופיע כאן הוא על אחריותכן בלבד.
* התחילו איפה שאתן ברגע זה: כשאתן מגישות מאכל חדש, התמקדו במטרה אחת בכל פעם. התחילו במאכל אשר קרוב מאוד למאכל אחר שהילד אוהב ומסכים לאכול. בדרך זו, סיכויי ההצלחה גדלים והבטחון של הילד אט אט נבנה לפני המעבר למאכלים יותר מאתגרים.
* חשיפה חוזרת: ההערכה היא שנדרשות כ-15 חוויות חיובית עם מאכל מסוים כדי שהילד יאמץ אותו לתזונה היומיומית. על ההורים לבחור מאכלי מטרה חדשים או כאלו שהילד לא כל כך אוהב ולהציע לו אותם בגישה חיובית, הדרגתית בשילוב עם תמריצים.
* הדרגתיות: הרמה ההתחלתית של החשיפה צריכה להיות מותאמת לילד. למשל, אם אוכל המטרה הוא תפוח, במקרה של ילד עם חרדה קיצונית כדאי ללכת איתו לסופר לקנות תפוחים ולבחור לעצמו אחד ואולי לשחק עם התפוח משחקים כמו מסירות. עוד לפני שנותנים לילד לטעום את התפוח, כדאי לאפשר לילד לחקור את המרקם והריח של תפוח חתוך. ולבסוף, לעודד אותו ללקק, לנשוך, ללעוס ולבלוע כמות קטנה של התפוח וכן הלאה. חשיפה הדרגתית שכזו עשויה לקחת מספר ימים או שבועות כאשר הילד חוזר על כל שלב כמה וכמה פעמים. ילד פחות חרדתי יכול להתחיל מליקוק או טעימות קטנות.
* תמריצים שאינם אוכל: שימוש בתמריצים שאינם אוכל עשוי להגדיל את הסיכוי שהילד יסכים לאכול את מאכל המטרה. יש להימנע מתמריצי אוכל כמו קינוח שכן הם עשויים להפחית את הקבלה של מאכל המטרה ומנגד לעלות את האטרקטיביות של המאכל הטעים ובעקבות כך להוביל לצריכה עודפת ממנו. אז מה כן? שבחים, תמריצים כמו מדבקות, מערכת צבירת נקודות עבור תמריץ גדול יותר או חוויות כמו קריאת ספרים יחד. פרקו את התהליך לשלבים קטנים, כך שכל שלב יהיה נגיש עבור הילד ובחרו תמריצים מעוררי מוטיבציה.
* גישה חיובית: כאשר מתייחסים למאכלים שהילד לא מוכן לאכול בצורה חיובית הסיכוי שיקבל אותם גדל. כמו למשל “אתה תלמד לאהוב את האוכל הזה” או “אולי תאהב את זה מחר”. כחלק מהגישה החיובית, אפשר גם לערב את הילד במשחק עם האוכל, בגינון ובהכנה של האוכל. אם הגעתן למצב שבו האווירה בארוחות מאוד שלילית, אפשר לנסות לצאת מהלופ באמצעות מסיבות תה או פיקניקים.
* אל תחביאו אוכל בתוך אוכל: אסטרטגיה זו אמנם מקושרת לעלייה בצריכת המאכל הלא-אהוב בטווח הקצר, אך היא לא תורמת לקבלה של המאכל הזה כפי שהוא ואף עשויה לגרום לאובדן אמון ולהתגברות החרדה של הילד מאוכל אם הוא מגלה את הטריק.
* הימנעו משליליות: הפעלת לחץ לאכול מצד ההורים מקושרת לרמות גבוהות יותר של פחד מאוכל וירידה בהנאה מאוכל. על ההורים להימנע מלהעניש ילדים על אכילה סלקטיבית, ומומלץ להגביל את זמן הארוחות לחצי שעה. למרות שההורים הם אלו שבוחרים איזה אוכל לתת לילד, יש לכבד את האוטונומיה והתיאבון של הילד-אתן יכולות לעודד את הילד לטעום אך אפשרו לו לבחור מה לאכול.
* שימו לב שאזהרת ילדים מפני ההשפעות הרעות של אכילה לא בריאה או אפילו תיוג אוכל כבריא עשויים להפחית צריכה של פירות וירקות. במקום, השתמשו בשפה חיובית שמכוונת לילד “אכילת עגבניות יכולה לתת לך המון אנרגיה כדי לרכוב על האופניים”.
* דוגמא אישית: כאשר ההורים אוכלים את מאכל המטרה ומתייחסים אליו בצורה חיובית, הילדים נוטים לאכול ממנו יותר בטווח הקצר. יש חפיפה גבוהה בין האוכל שהילד אוהב לבין האוכל שההורים אוהבים, אז כדאי לשים לב למה שאנחנו אוכלות בעצמנו.
* אפשרו לרעב להתעורר: פעילות גופנית יומיומית, הגבלה של משקאות קלוריים וחלב פרה לפחות מ-600 מ”ל ליום. במקום נשנושים לא מתוכננים, צרו מבנה ברור של ארוחות וחטיף אחד או שניים ליום כתלות בגיל הילד. במהלך הארוחה, הגישו קודם את הירקות והגבילו את גודל המנה העיקרית- שתי אסטרטגיות אשר מקושרות לעלייה בכמות הירקות שהילד אוכל.
* חוויות אוכל חברתיות: ילדים אוכלים יותר מאוכל המטרה כאשר אנשים אחרים בסביבתם אוכלים ממנו. ההשפעה גדלה אפילו יותר כאשר יותר אנשים משתתפים בארוחה, כאשר הילד מכיר ואוהב אותם (למשל: אחים, חברים מהגן) וכאשר האווירה הכללית במהלך הארוחה חיובית ונעימה.
* התמקדות במטרות ארוכות טווח: האמינו בכך שילדים לא יפגעו מתקופות קצרות של צריכת מזון לא מספקת, ונסו להתמקד בטיפוח הרגלי אכילה בריאים לטווח הארוך. זכרו שתיאבון לא גדול לא הופך את הילד לאכלן “לא טוב”.
* עקביות: התהליך דורש הרבה מאמץ ומחויבות מצד ההורים. השינוי עשוי לקחת זמן והציפיות צריכות להיות ריאליות כדי לשמור על המוטיבציה שלכן לאורך הדרך. במקרה הצורך, היעזרו בדיאטנית ילדים מוסמכת לתמיכה ומעקב.
