חשיבותה של מערכת היחסים בין ההורים להתפתחות הילד קיבלה הכרה כבר בשנות ה-80, אך במשך זמן רב היא יוחסה רק למימד אחד שנקרא martial discord. בעשורים האחרונים חל שינוי וכיום המחקר עושה הפרדה בין מימדים שונים של מערכת היחסים ההורית כמו איכות מערכת היחסים וקונפליקטים הוריים, ואף למימדים שונים של הקונפליקטים ההוריים (כפי שראינו בפוסט עצמו).
איכות מערכת היחסים ההורית
איכות מערכת היחסים במחקר נקבעת על בסיס שאלונים הבודקים את מידת הסיפוק הזוגי (עד כמה אני שמח.ה במערכת היחסים או עם בן הזוג), הלכידות הזוגית (איכות האינטראקציות, זמן משותף, תחומי עניין משותפים), ביטויי החיבה הדדיים וההסכמה על מגוון נושאים החשובים למערכת היחסים. לפי מודל המערכת המשפחתית (family system models), המערכת המשפחתית בכללותה בנויה מתת-מערכות כמו אמא-ילד, אבא-ילד, אמא-אבא וכדומה התלויות זו בזו. מצוקה בתת-מערכת של מערכת היחסים ההורים עשויה לזלוג לתת-מערכות אחרות ולהשפיע על הסתגלות הילד- אם בהחצנה של הסטרס או בהפנמה שלו. לפי תיאוריות אחרות כמו תיאוריית הביטחון הרגשי ו-the cognitive contextual framework איכות מערכת היחסים בין ההורים משפיעה פחות על הרווחה הנפשית של ילדים בהשוואה לחשיפה לריבים בין ההורים. כפי שראינו בפוסט, מטא אנליזה עדכנית מצאה שטענה זו אינה נתמכת בעדויות ונראה כי איכות מערכת היחסים והחשיפה לריבים בין ההורים משפיעים על הילד באותה מידה. ייתכן כי איכות יחסים נמוכה בין ההורים מטשטשת את הגבולות בתוך משפחה- הילד לוקח צד, ההורים פונים לילד לתמיכה רגשית במקום לספק אותה, הילד לוקח אחריות של מבוגר – וכן מספקת תבניות לדרכים פתולוגיות להבין, לבטא ולהגיב לרגשות.
מימדים של תפקוד הילד:
מטא-אנליזה שהתפרסמה ב-2020 וניתחה כ-170 מחקרים שעוסקים בקשר בין ריבים הוריים לבין התפתחות הילד בחנה את תפקוד הילד בשני מימדים: קשיי הסתגלות ותגובתיות לריבים.
קשיי הסתגלות
שני אינדיקטורים נפוצים לקשיי הסתגלות של ילדים הם בעיות מוחצנות ובעיות מופנמות.
-
בעיות מוחצנות מוגדרות כהתנהגות שלילית של הילד כלפי הסביבה החיצונית כמו תוקפנות המתאפיינת בהתנהגויות פיזיות או מילוליות שפוגעות או מאיימות לפגוע באחר, ועבריינות (delinquency) המתאפיינת בשקרים, רמאות, גניבה, ביצוע מעשים אנטי-חברתיים והתרועעות עם חברה לא טובה.
-
בעיות מופנמות מוגדרות כבעיות התנהגות המשפיעות על הסביבה הפסיכולוגית של הילד כמו חרדה המתאפיינת בתחושות דאגה, לחץ ואי-נוחות, ודיכאון המתאפיין בעצב, חוסר אנרגיה, היער עניין בפעילויות והימנעות מאינטראקציות חברתיות.
תגובתיות
תגובתיות (reactivity) לריבים ההוריים היא למעשה האופן שבו הילד מגיב לריבים ברמה הרגשית, ההתנהגותיות והקוגניטיבית לריבים בין ההורים- מה הוא מרגיש, איך הוא מתנהג ומה הוא חושב על מה שקורה.
-
תגובתיות רגשית לריבים בין ההורים עשויה לבוא לידי ביטוי בצורה של כעס, עצב, פחד או מצוקה עוצמתית, ממושכת ולא מווסתת. לפי תיאוריית הביטחון הרגשי, תגובתיות רגשית נחשבת כתגובתיות מסדר ראשון המעידה על חוסר ביטחון רגשי.
-
תגובתיות התנהגותיות מתייחסת לניסיונות ההתנהגותיים של הילד להיות מעורב או להימנע מהריב בין ההורים. ההנחה התיאורטית היא שרמות גבוהות של ריבים הוריים פוגעות בביטחון של הילדים מה שמוביל אותם להשקיע מאמצים רבים בוויסות האיום הטמון בריב ההורי. התערבות ישירה בריב בין ההורים כמו ניסיון לנחם, לפתור את הבעיה או להסיח את דעתם של ההורים מווסתת באופן אקטיבי את החשיפה לריב. הימנעות אקטיבית מהריב כמו ללכת לחדר ולסגור את הדלת היא גם דרך של ילדים לווסת את החשיפה לריב. ילדים גם עשויים להגיב לריבים ההוריים בחוסר ויסות התנהגותי כמו פרצי רגש רפלקסיביים, אוטומטיים ולא מאורגנים. לפי תיאוריית הביטחון הרגשי תגובתיות התנהגותית היא תגובתיות מסדר שני המעידה על חוסר ביטחון רגשי.
-
תגובתיות מסדר שלישי המעידה על חוסר ביטחון רגשי היא תגובתיות קוגניטיבית– הערכות קוגניטיביות שליליות (cognitive appraisals). מדובר בעיבוד הקוגניטיבי של הריב בין ההורים והערכת ההשלכות הפוטנציאליות של הריב על תפקוד הילד והמשפחה. חשיפה ממושכת לריבים הוריים לא-בונים מצופה ליצור אצל הילד ייצוגים פנימיים (או מודלי עבודה פנימיים) של ריבים המתאפיינים בהערכות שליליות בנוגע להשלכות הריבים על רווחת הילד והמשפחה. הערכות קוגניטיביות אלו כוללות גם את הערכת האיום שמציב הריב עבור הילד והאמונה שהילד אשם בריב. קיימים מחקרים שבחנו את התגובות הפיזיולוגיות של ילדים לריבים בין ההורים (כמו שינויים בקצב הלב, מוליכות עורית והפרשת קורטיזול), אך התמונה העולה מהמחקרים המעטים הקיימים בתחום לא כל כך ברורה.
כמה מילים על תדירות הריבים
מבין כל מימדי הריבים ההורים, תדירות הריבים הייתה המימד היחיד שהיה במתאם חזק יותר עם תפקוד הילד בהשוואה לאיכות מערכת היחסים ההורית. החשיבות של תדירות הריבים עשויה להיות מוסברת על ידי תהליך סנסיטיזציה שבו חשיפה ממושכת לריבים בין ההורים מגבירה בהדרגה את התגובתיות של הילד לריבים. בנוסף, ככל שההורים רבים יותר מול הילד כך מצטברים יותר ויותר עניינים שלא מגיעים לידי פיתרון ומתבטאים בעוינות, הימנעות ופיתרון בעיות לקוי. ואכן נמצא שתדירות הריבים (יחד עם אסטרטגיית ניהול ריב עוינת) הייתה במתאם החזק העקבי ביותר עם תגובות רגשיות והערכות קוגניטיביות שליליות.
גורמים מתווכים
במטא-אנליזה נבדקו מספר גורמים שעשויים לתווך את הקשר בין ריבים הוריים לבין תפקוד הילד. הנה כמה ממצאים מעניינים:
-
זמן: נמצא כי רוב המתאמים בין ריבים הוריים לבין תפקוד הילד נותרו חזקים באותו מידה לאורך זמן, מה שמצביע על השפעות ארוכות טווח של מערכת היחסים בין ההורים על תפקוד הילד. באופן מעניין, הקשר בין אסטרטגיית ניתוק לבין בעיות מוחצנות התחזק ככל שהזמן עבר. ייתכן כי ההשפעה של ניתוק והימנעות בריבים הוריים היא לא מיידית אלא מתפתחת לאורך זמן.
-
גיל: המתאמים בין אסטרטגיית ניתוק ואסטרטגייה בונה לבין הערכות קוגניטיביות של ילדים היו חזקים יותר, מה שעקבי עם הטענה לפי מתבגרים מודעים יותר מילדים צעירים לקשיים עדינים יותר בין ההורים ולהשלכות הפוטנציאליות של קשיים אלו על הביטחון שלהם ושל המשפחה. אחרי הכל, המיומנויות הקוגניטיביות החברתיות והרגשיות שלהם משתפרות. לא נמצאו טווחי גילאים ספציפיים שפגיעים יותר להתפתחות קשיי הסתגלות.
-
מגדר: אסטרטגיה עוינת הייתה במתאם חזק יותר עם תגובתיות רגשית לריבים ותסמינים מופנמים אצל בנות בהשוואה לבנים. ממצאים אלו עקביים עם מודלים התפתחותיים של חיברות מגדרי. לפי מודלים אלו, בנות חוות לחץ להתאים את עצמן לתפקידים מגדריים ששמים דגש רב יותר על החיבור הבין-אישי ועל דאגה לרווחת האחר ולכן הן מצופות להפגין רגישות רבה יותר לקשיים בין ההורים. בנוסף, בנות מחוברתות לבטא את הקשיים שלהן בצורה מופנמת. בקיצור, עושה רושם שבנים ובנות מתמודדים רגשית עם ריבים בין ההורים בדרכים שונות.
-
מאפיינים משפחתיים: הקשר בין איכות היחסים ובעיות מופנמות היה חזק יותר במחקרים שבהם אחוז גדול יותר מהילדים במדגם גר בבית עם שני הורים. ייתכן כי ילדים שגרים בבית עם שני הורים מושפעים יותר מאיכות נמוכה ביחסים ביניהם מכיוון שהם חשופים יותר לריבים בין ההורים (בכל זאת הם גרים באותו בית) וכן חשוב להם שמערכת היחסים בין ההורים שלהם מאפייני המחקר.
ביקורת
רובם המוחלט של המחקרים שנכללו במטא-אנליזה הם מחקרים מתאמיים מה שאומר שאי אפשר לקבוע כי היבטים שונים של ריבים בין ההורים *גורמים* לבעיות תפקוד אצל הילד. מחקרי אורך שנעשו אמנם מפצים במידת מה על העניין בכך שהם מזהים כיווניות זמנית בין המשתנים, אך משתנים מתערבים שלא נמדדו עדיין יכולים לשחק תפקיד. במילים אחרות, נדרשים מחקרי התערבות ניסויים כדי לבסס קשר סיבתי. בנוסף, רוב הנתונים מגיעים מנבדקים לבנים, משכילים, עשירים החיים במדינות תעשייתיות ודמוקרטיות (מה שנקרא WEIRD), מה שמגביל את פוטנציאל ההכללה מהנתונים לחברות אחרות.
רוב המתאמים שנמצאו עם בעיות התנהגות מופנמות או מוחצנות היו חזקים יותר כאשר המידע על איכות מערכת היחסים ההורית ועל התנהגות הילד נאספו מאותו נבדק. ממצאים אלו מצביעים על כך שהסתמכות על נבדק אחד באיסוף הנתונים על שני המשתנים הללו מעוותת את הערכות הקשרים בין יחסים הוריים לבין בעיות התנהגות של הילד. עם זאת, חשוב לציין שגם איסוף נתונים מנבדקים שונים הוליד מתאמים מובהקים. כך שגם אם המתאמים חזקים יותר ממה שהם באמת, הם עדיין באותו כיוון.
ולסיום, מחקרים שלא התאימו להגדרות של 6 המימדים של מערכת היחסים ההורית לא נכללו במטא-אנליזה, מה שאומר שלא כל המידע הקיים בידינו. עובדה זו מדגישה בעיה גדולה יותר בתחום והיא שימוש לא עקבי ומשתנה בטרמינולוגיה. הגדרות תיאורטיות שונות מתוארות על ידי פרוצדורות מדידה זהות או דומות מאוד. לחילופין, הגדרות תיאורטיות דומות מתוארות על ידי פרוצדורות מדידה שונות מאוד. בקיצור, יש צורך בתיאום גרסאות.
