לפני 3 שנים יצא לאור ספר בשם “Hunt, Gather, Parent”, ספר שמבטיח לגלות להורים מהמערב את “החכמה העתיקה” של גידול ילדים. הספר הפך לרב מכר היסטרי ולא הרבה זמן אחר כך גם תורגם לעברית בשם “ציידים, לקטים, הורים” (עם מיליוני כתבות יח”צ בעיתונות).

כשהגעתי לקרוא את הספר הזה כבר הייתי למודת “עקרון הרצף”, כך שהייתי די ספקנית וזהירה. ובכל זאת, ניסיתי לגשת לספר בעיניים טובות.

מחברת הספר היא מייקלין דוקלף, דוקטור לכימיה שעבדה כעיתונאית מדע. כשהפכה לאמא, דוקלף מצאה את עצמה מתוסכלת מגישות ההורות המערביות. בניסיון למצוא דרך אחרת, היא יצאה למסע עם בתה בת ה-3, רוזי, ויחד הן ביקרו 3 קהילות מסורתיות: האינוויט בחוג הארקטי, ההאדזה בטזנזניה והמאיה במקסיקו.

קודם כל- הלוואי עלי! נשבעת שהייתי עפה על מסע כזה עם הילדים שלי. אבל ברצינות, אני באמת חושבת שהרעיון הבסיסי – ללמוד על הורות מתרבויות אחרות – הוא חשוב ומרתק. השאלה איך ומה עושים את זה.

והאמת שכבר תת-הכותרת של הספר מעוררת בי חוסר נוחות.

מה תרבויות עתיקות יכולות ללמד אותנו על האמנות האבודה של גידול ילדים עצמאיים, תורמים ומאושרים?

מה הכותרת הזו עושה להורה הממוצע שקורא אותה? היא לוחצת לו על כפתור האשמה ההורית (“האמנות האבודה”), מבטיחה ללמד אותו מהי הורות אמיתית (בחסות “תרבויות עתיקות” כמובן) כדי להגשים את המטרה המערבית האולטימטיבית: “גידול ילדים עצמאיים, תורמים ומאושרים”.

אתן שמות לב מה קורה כאן? הספר פונה אל הורים מהמערב, הורים מלאי אשמה שמשתוקקים לגדל ילדים עצמאים ומאושרים, ומבטיח להם שהתשובה להורות האולטימטיבית נמצאת אצל הורים בתרבויות עתיקות.

ומה קורה בתוך הספר? או הו, מאיפה להתחיל? הנה כמה בעיות מרכזיות:

• מתצפיות מוטות למודל הורות אוניברסלי: דוקלף הגיעה לכל אחת מהקהילות שביקרה עם שאלה ברורה “איך אפשר לשפר את ההורות המערבית?”. זו בעצם הייתה מטרת הביקור. ואתן יודעות, כשמחפשים משהו ספציפי, הרבה יותר קל למצוא אותו ולא לשים לב לכל השאר. זה מה שנקרא הטיית אישוש. נוסיף לזה שהיא לא אנתרופולוגית ואין לה כלים מקצועיים לערוך תצפיות. ומה קיבלנו? תצפיות קצרות-טווח וסלקטיביות שעל בסיסן היא מציעה לנו “דגם הורות אוניברסלי” ו”עצות מעשיות שהורים יכולים ליישם מיד” (כלשון הספר).
• הורות מחוץ להקשר– הנקודה אולי הבעייתית ביותר בספר היא הניסיון לבודד “טכניקות הוריות” מהקונטקסט התרבותי הרחב שלהן. הורות לא מתקיימת בוואקום – היא חלק ממארג שלם של ערכים, אמונות ומבנים חברתיים. למשל, כשדוקלף מתארת איך ילדי המאיה משתתפים בעבודות המשפחתיות מגיל צעיר, היא מציגה את זה כ”טכניקה” שאפשר לאמץ. אבל היא מתעלמת מההקשר המלא: אצל המאיה, העבודה היא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום של כל המשפחה ומתרחשת במרחב המשותף. איך בדיוק אמורה אמא שעובדת 9 שעות במשרד מול מחשב “לאמץ” את הגישה הזו? באיזה מקום עבודה יזרמו עם הורה שמביא את הילדים שלו כל יום לעבודה (כי זה אשכרה מה שהיא מציעה לעשות)?