בחודש השינה, אי אז במאי, ניסינו להבין מתי ולמה ילדים מפסיקים לישון שנ”צ ועל הדרך נחשפנו לתפקידו המפתיע של השנ”צ בתהליכים של זיכרון ולמידה (לחצו כאן לקריאה). אחת השאלות שעלו בעקבות הפוסט הייתה האם הפסקה כפויה של שנ”צים, למשל עם הכניסה לגן עירייה, משפיעה לרעה על הלמידה של הילדים.
אז הנה מה שיש למדע לומר בנושא:
המחקרים שבדקו מה קורה כשמונעים מילדים לישון שנ”צ התמקדו בויסות עצמי ובויסות רגשי ולא בלמידה (לפחות אלו שאני הצלחתי למצוא). המוטיבציה שלהם להתמקד דווקא בהיבט הזה היא מצב הגראמפיות (מלשון grumpy) המוכר של ילדים עם חוסר שעות שינה (או אנשים בכלל).
במחקר אחד בדקו את ההשפעה של מניעת שנ”צ על הביטוי הרגשי של 10 פעוטות בני 2.5-3. החוקרים בחנו את הביטוי הרגשי של הפעוטות אחרי 5 ימים בלי שנ”צ ואחרי 5 ימים עם שנ”צ (בכל אחד מהימים הפעוטות ישנו לפחות 12.5 שעות סך הכל). הילדים צפו בתמונות שמעוררות רגשות חיוביים, שליליים או ניטרליים והתבקשו להרכיב פאזל (פתיר או לא-פתיר). כאשר נמנע מהם השנ”צ, הפעוטות הראו יותר רגשות שליליים והיו פחות מבולבלים כשניסו להרכיב את הפאזל הלא-פתיר (אפשר לחשוב על בלבול כהזדמנות לחשוב מחדש על הבעיה, ולכן כדבר חיובי). אם שינה לא מספקת משפיעה לרעה על התגובות הרגשיות, כפי שמעידים ממצאי המחקר הזה, ייתכן שתהיה לכך השפעה על ויסות רגשי בסיטואציות מאתגרות בחיי היומיום של הילד.
מחקר אחר של אותה קבוצת חוקרים מצא שכאשר מנעו מפעוטות (11 פעוטות בני 2.5-3) לישון שנ”צ, הם הצליחו להתמודד בצורה פחות אפקטיבית עם מטלה קשה, ופנו לאסטרטגיות ויסות רגשי פחות “בוגרות” כמו הרגעה עצמית פיזית (למשל: מציצת אצבע, כסיסת ציפורניים וכו’), התמקדות בחלק שלא מתאים לפאזל והתעקשות לסיים את הפאזל הלא-פתיר (בהשוואה להתמודדות של אותם פעוטות אחרי שישנו שנ”צ).
