“צעצועים הם החופש היחיד שהעולם מעניק לילדים” (מריה מונטסורי)
ברוב תרבויות העולם (ועד לא כל כך מזמן גם בעולם המערבי) ילדים לוקחים חלק פעיל בעולמם של המבוגרים- מלקטים מזון ביער יחד עם אמותיהם, מנסים את מזלם בדיג בנהר, מטפלים באחים הקטנים, לוקחים את הכבשים לסיבוב במרעה או עוזרים בפריקת הסחורה במכולת המשפחתית. בעולם המערבי המהפכה התעשייתית טרפה את הקלפים ועם חקיקתם של חוקים שהסדירו העסקת ילדים וחינוך חובה לכולם נוצרה הפרדה חדה וברורה בין עולם המבוגרים לעולם הילדים, תקדימית בהיסטוריה של המין האנושי.
אולי כדי לפצות על הפער גני הילדים התמלאו אט אט באינספור אביזרים וצעצועים שנועדו לאפשר לילדים לחקות את עולם המבוגרים- מטבחי צעצוע עם פירות וירקות מפלסטיק, בתי בובות, ערכות רופא ומגוון תחפושות. בראשית ימיו של קאסה דה במביני, הגן המונטסורי הראשון, מריה מונטסורי ניסתה גם היא להגיש לילדים צעצועים שכאלה, אך הם נותרו זנוחים על המדף- ילדים, למשל, העדיפו להכין אוכל אמיתי מאשר לשחק במטבח צעצוע. מאוחר יותר טענה מונטסורי שמה שתורם להתפתחותם של ילדים הוא עיסוק בפעילויות אמיתיות, ומשחקי דמיון מצאו את דרכם החוצה מהגישה המונטסורית.
אבל רגע, לא אומרים שמשחקי דמיון חשובים להתפתחות?
Well, it’s complicated.
עשרות מחקרים אכן מצאו קשר בין משחקי דמיון ליתרונות התפתחותיים, אך המתודולוגיה בעייתית, קיימים ממצאים סותרים והקהילה המדעית עדיין חלוקה בדעותיה.
