זיכרונות רגשיים נוטים לתעתע בנו. ישנם אירועים רגשיים שאנחנו זוכרות לפרטי פרטים, בעוד שאירועים רגשיים אחרים לא מותירים אחריהם שמץ זיכרון. מה יכול להסביר זאת? קבוצת חוקרים מארה”ב החליטה לקחת כיוון מעניין ויצאה לברר האם הביטחון של הילד במערכת היחסים שלו עם הוריו עשוי להשפיע על האופן שבו הוא מעבד מידע רגשי ומאחסן אותו בזיכרון.
כדי לבדוק זאת החוקרים בחנו מה ילדים מצליחים לזכור מסיטואציות מלחיצות באופן מתון – עד כמה הם מדייקים ועד כמה קל לשטות בזיכרונותיהם – כתלות בביטחון ההתקשרותי במערכת היחסים שלהם עם ההורים. לשם כך, החוקרים גייסו כ-88 ילדים בני 3-5 אשר השתתפו בפרוצדורת הזר יחד עם הוריהם. בפרוצדורה זו, הילד וההורה נמצאים יחד בחדר עם משחקים על הרצפה. לאחר זמן מה ההורה עוזב את החדר וכעבור 5 דקות חוזר ומתאחד עם הילד מחדש (תהליך זה חוזר על עצמו כמה פעמים). פרוצדורת הזר נועדה להעלות את רמת הסטרס של הילד במידה מתונה, כך שתגובתו לפרידה ולאיחוד תוכל לשמש את החוקרים להערכת טיב ההתקשרות שלו אל ההורה. כשעה לאחר הפרוצדורה, הילדים נשאלו מה הם זוכרים מהאירוע. חלק מהשאלות שנשאלו היו חופשיות (“מה קרה כשהיית בחדר?”), חלקן ספציפיות (“מה אמא שלך אמרה לך כשהיא יצאה מהחדר?”) ואילו השאר מטעות (למשל, “למה אמא שלך צעקה בחדר?” כאשר למעשה היא לא עשתה זאת).
נו, אז הם זכרו?
החוקרים גילו כי ילדים עם ביטחון התקשרותי גבוה יותר הראו זיכרונות מפורטים ומדויקים יותר, בהשוואה לילדים עם ביטחון התקשרותי נמוך. בנוסף, ככל שהילדים חוו מצוקה גדולה יותר כך הם זכרו פרטים רבים יותר מהאירוע. והנה מגיע החלק המעניין- בקרב ילדים עם ביטחון התקשרותי גבוה, ככל שהמצוקה שחוו כשההורה יצא מהחדר הייתה גבוהה יותר, כך הזיכרונות שלהם היו יותר עמידים לשאלות המטעות. לעומת זאת, ילדים עם ביטחון התקשרותי נמוך נפלו בפח של השאלות המטעות בלי קשר למידת המצוקה שחוו בזמן הפרידה מההורה. ממצאים אלו נשמרו גם כאשר החוקרים לקחו בחשבון יכולות זיכרון כלליות, טמפרמנט ובעיות התנהגות של הילדים.
