במחקר השתתפו כ-221 נשים בהיריון בסיכון נמוך עם עובר אחד. החוקרים אפיינו את מצבן הנפשי באמצעות ראיונות ושאלונים אשר נערכו בזמנים קבועים במהלך ההיריון (שבועות 14-16, 24-26, 30-32 ואחרי שבוע 36) ואחרי הלידה (3 חודשים, חצי שנה ושנה). בנוסף, החוקרים העריכו את התפתחותם הפסיכומוטורית והמנטאלית של התינוקות שלהן באותן נקודות זמן.
התינוקות חולקו ל-4 קבוצות בהתאם למצבן הנפשי של אמותיהן:
1. דיכאון-דיכאון (עקבי): תסמינים דיכאוניים ברמה גבוהה לפני ואחרי הלידה
2. מצב נפשי טוב-מצב נפשי טוב (עקבי): תסמינים דיכאוניים ברמה נמוכה לפני ואחרי הלידה
3. דיכאון-מצב נפשי טוב (לא עקבי): תסמינים דיכאוניים ברמה גבוהה לפני הלידה, וברמה נמוכה אחריה
4. מצב נפשי טוב-דיכאון (לא עקבי): תסמינים דיכאוניים ברמה נמוכה לפני הלידה, וברמה גבוהה אחריה
בגיל 3 חודשים, נמצא יתרון לתינוקות העקביים מבחינת התפתחות פסיכומוטורית. בגיל חצי שנה נמצא יתרון לעקביים גם מבחינה פסיכומוטורית וגם מבחינה מנטאלית, ואילו בגיל שנה העקביים שוב הראו יתרון התפתחותי, אך הפעם רק מבחינה מנטאלית. לא נמצא יתרון לתינוקות מהקבוצות הלא-עקביות באף נקודת זמן.
כדי לבדוק מה המנגנון שעומד בבסיס ערוץ התקשורת הרגשי בין האם לעובר, החוקרים מדדו גם את רמות הקורטיזול (הורמון לחץ) בדמן של הנשים במהלך ההיריון. ההשערה הייתה שעוברים לאמהות בדיכאון חשופים לרמות גבוהות יותר של קורטיזול. החוקרים לא מצאו מתאם חזק בין רמות הקורטיזול לבין מצבן הפסיכולוגי של הנשים. מחקר אחר הראה שעוברים של נשים בדיכאון מראים שינויים אפיגנטיים (ספציפית, מתילציה בגן שמקודד לרצפטור של קורטיזול. זה המחקר: https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/18536531/). אבל השאלה המנגנונית נותרה פתוחה.
החוקרים מצאו שמצבן הנפשי של הנשים באמצע ההיריון (בין שבוע 24 ל-26) היה במתאם החזק ביותר עם התפתחות התינוקות. מחקרים אחרים הראו שמצבן הנפשי של נשים בשבוע 25 הוא המנבא הטוב ביותר לדיכאון אחרי לידה (https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2768579/ וגם זה: https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2891592/). ממצאים אלו מעידים על כך שהעובר רגיש יותר לאותות אודות מצבה הנפשי של האם בתקופה זו, שכן הם מנבאים בצורה הטובה ביותר את העתיד לבוא.
הממצאים מהמחקר הזה תומכים במודל שנקרא predictive-adaptive responses (https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/16701430/). לפי המודל, אורגניזמים אשר חשופים לסטרס במהלך שהותם ברחם מראים יתרון אדפטיבי כאשר הם נאלצים להתמודד עם סטרס בשלב מאוחר יותר בחיים. לעומת זאת, הם נמצאים בסיכון גבוה יותר למחלות אם תנאי הסביבה אחרי הלידה משתפרים. עדויות שתומכות במודל זה מגיעות בעיקר מעולם התזונה. למשל, פער באיכות התזונה לפני ואחרי הלידה מהווה גורם סיכון למחלות מטבוליות.
