שתלתם ניגונים בי אימי ואבי
ניגונים מזמורים שכוחים
גרעינים גרעינים נשאם לבבי
עתה הם עולים וצומחים
עתה הם שולחים פאורות בדמי
שורשיהם בעורקי שלובים
ניגוניך אבי ושירייך אמי
בדופקי נעורים ושבים
הורות בצל טראומה היא אתגר לא פשוט. זוועות השואה שמילים לא יוכלו להכיל מוצאות את דרכן אל הדורות הבאים בדרכים לא דרכים. חוקרים רבים ניסו להתחקות אחר אותה העברה בין-דורית, אך חוקרת אחת בשם רחל יהודה (ישראלית לשעבר) החליטה לקחת כיוון קצת אחר. היא רצתה לגלות האם טראומת השואה עוברת גם בגנים.
במחקר פורץ דרך שהתפרסם בשנת 2016 רחל יהודה ועמיתיה ניתחו את הגנים של 32 ניצולי שואה וילדיהם (22 במספר). הם רצו לדעת האם שינויים בגן מסוים המעורב בבקרה של הורמוני סטרס עברו מההורים ניצולי השואה אל ילדיהם, בני הדור השני.
אבל רגע, הגנים נקבעים באופן סופי ברגע ההפרייה, לא? איך ייתכן שחוויית השואה יכולה להשפיע עליהם? אכן, אין בכוחן של חוויות החיים לשנות את הגנים עצמם, אבל הן בהחלט יכולות להשפיע על הזמינות שלהם. איך בדיוק? הן משאירות על הגנים חותמות שאומרת לגוף “בגן הזה לא לגעת” או “קחו אותי! קחו אותי!”.
והנה מגיע החלק המעניין. קבוצת המחקר של רחל יהודה מצאה “חותמת אפיגנטית” על הגן המדובר* גם אצל ניצולי השואה וגם אצל ילדיהם, ממצא שלא חזר על עצמו בקבוצת הביקורת שכללה הורים וילדים יהודים שלא התגוררו באירופה בתקופת השואה (9 הורים ו-8 ילדים).
“טראומת השואה עוברת בגנים”
אלו היו חדשות מרעישות. המחקר זכה לסיקור נרחב אך ספג גם לא מעט ביקורת. איך אפשר להסיק מסקנות כל כך גדולות ממדגם כל כך קטן? ומי אמר שאותה “חותמת אפיגנטית” לא הוטבעה במהלך ילדותם של בני הדור השני לשואה ולאו דווקא ברגע ההפרייה?
