ישנן מספר תיאוריות אשר מנסות להסביר מדוע חלק מהאנשים רגישים לסביבה יותר מאחרים. לשם הפשטות, איחדתי בין התיאוריות בפוסט עצמו. אבל אתן מיטיבות לכת, לא? אז הנה התמונה המלאה.
-
רגישות מובחנת (Differential Susceptibility): תיאוריה זו שמה דגש על מאפייני טמפרמנט פנוטיפיים (הביטוי הפיזי של תכונה גנטית), מאפיינים אנדופנוטיפיים (פנוטיפ פנימי, שאינו גלוי ללא אמצעי-עזר, המתווך בין הגן ובין המחלה עצמה) ווראינטים גנטיים שעשויים לשמש כגורמי “גמישות” (פלסטיות). גורמי גמישות אלו אחראים לכך שאנשים מסויימים נתונים יותר להשפעות סביבתיות.
-
רגישות ביולוגית (Biological sensitivity): תיאוריה זו מתמקדת ספציפית בהבדלים פיזיולוגיים בתגובתיות לגירויים בסביבה: לחץ דם, ייצור קורטיזול, תגובה חיסונית וכו’. בהשוואה לרגישות מובחנת שמדגישה כי הבדלים ברגישות נקבעים גנטית כמעין “גידור הימורים” אל מול עתיד לא ודאי, רגישות ביולוגית מדגישה את התפקיד של לחצים בסביבה המוקדמת בעיצוב הרגישות של האדם. לפיכך, רגישות גבוהה אמורה להתפתח בתגובה לסביבה שלילית או חיובית באופן קיצוני.
-
רגישות בעיבוד חושי (Sensory Processing Sensitivity): תיאוריה זו מדגיש שרגישות היא למעשה טמפרמנט (פנוטיפי) או תכונת אישיות אשר מתאפיינת בעיבוד מידע עמוק יותר, תגובתיות רגשית ואמפתיה מוגברות, מודעות רבה יותר לדקויות בסביבה ונטייה להגיע לגירוי יתר בקלות. לפי התיאוריה, מאפיינים אלה נגזרים ממערכת עצבים מרכזית רגישה יותר לסביבה. “הסביבה” בתיאוריה זו כוללת את הסביבה הפיזית (אוכל, צריכת קפאין), הסביבה החברתית (חוויות ילדות, מצבי רוח של אחרים, צפיפות), הסביבה החושית (צלילים, ריחות, מגע, מראות) ואירועים פנימיים (מחשבות, רגשות, תחושות גופניות כמו רעב או כאב).
כל התיאוריות הללו מדברות על רגישות לסביבה, אך לכל אחת דגשים אחרים מה שבא לידי ביטוי בשאלות המחקר. יחד עם זאת, כולן שופכות אור על שאלת הרגישות לסביבה מאספקטים שונים.
איך מודדים “אדם רגיש מאוד” במחקר?
הדרך המרכזית להעריך את מידת הרגישות של אדם היא שימוש בשאלונים. השאלונים כוללים מספר פריטים כמו למשל “מוזיקה מסוימת יכולה לגרום לי להיות ממש שמח” או “יש לי עולם פנימי עשיר” וקיימים במספר גרסאות המותאמות למבוגרים, לילדים (החל מגיל 8) או להורים שמדווחים על ילדיהם (למשל, “מקומות רועשים מפריעים לבן שלי”). “אדם רגיש מאוד” על פי השאלונים השונים מתאפיין בסף חושי נמוך, בהצפה שמתעוררת בקלות, בתגובת-יתר לגירוי, רגישות לאסתטיקה, עיבוד עמוק (הילד שואל שאלות עמוקות ומעוררות מחשבה) ועוד. לאחרונה החלו להשתמש גם במדדים תצפיתיים.
סחלב ושן הארי
אחת המטאפורות המשמשות לתיאור אנשים רגישים היא הסחלב ושן הארי. אנשים מסוג “שן הארי” יכולים לשרוד ולשגשג בכל מצב, ממש כמו שפרח שן הארי יכול לפרוח בכל סוג של אדמה או מזג אוויר. לעומתם, אנשי “הסחלב” רגישים יתר לסביבתם. ההישרדות והשגשוג שלהם קשורים באופן הדוק, כמו אצל הסחלב, למידת התמיכה או לגורמי הלחץ בסביבתם. תחת תנאים של דחייה או הזנחה, הסחלב נובל במהירות, בעוד שתחת תנאים של תמיכה וטיפוח, הוא הופך לפרח עדין ויפה במיוחד. אחת השאלות במחקר בתחום היא האם אכן מדובר בשני טיפוסים שונים- שן הארי וסחלב- או שמא מדובר בסקאלה. כלומר, שכל אדם נמצא איפשהו על הרצף בין שן הארי לסחלב. ממצאים חדשים מצביעים על כך שאכן מדובר בסקאלה, אבל אנשים נוטים ליפול באחת משלוש קבוצות של רגישות- שן הארי, הסחלב הוא הצבעוני (שנמצא באמצע הסקאלה).
ביקורת:
רוב המחקרים הקיימים היום בנושא של רגישות לסביבה הינם מחקרים מתאמיים, מה שלא מאפשר הסקת סיבתיות. בנוסף, רוב המחקרים הם גם מחקרי רוחב ולא מחקרי אורך. מחקרי אורך יוכלו לתת מענה לשאלה האם רגישות גבוהה מאוד היא תכונה יציבה לאורך ההתפתחות או שמא חוויות מסוימות מובילות לשינויים ברמות הרגישות. כאמור, מדדי הרגישות נסמכים בעיקרם על שאלונים אשר מוטים מטבעם, ומדדים יותר אובייקטיבים ללא ספק נדרשים. אין עדיין הפרדה ברורה דיה בין “אדם רגיש מאוד” לבין קונסטרקטים קיימים של אישיות וטמפרמנט המשקפים רגישות לסביבה. בנוסף, לא ברור לגמרי מה הקשר בין רגישות גבוהה מאוד לבין הפרעות נפש. ולסיום, המחקר אודות הבסיס הביולוגי של רגישות גבוהה מאוד עדיין בחיתוליו. למשל, לא ברור עדיין האם אותן מערכות ביולוגיות אחראיות לרגישות הן לסביבה חיובית והן לסביבה שלילית.
