בני האדם הם המין היחיד עלי אדמות אשר מקדיש כ-20 שנים מחייו לגידול ילדים. בניגוד לקרובי משפחתנו, קופי האדם, האב האנושי הממוצע מעורב הרבה יותר בגידול ילדיו. האם האבולוציה סידרה גם לאב האנושי מנגנון ביולוגי built-in כדי לסייע לו להתמודד עם 20 שנים של הורות אינטנסיבית?
קבוצת חוקרים מאוניברסיטת נורת’ווסטרן מדדה את רמות הטסטוסטרון של 624 גברים בבוקר ובערב לפני השינה כשהיו רווקים בני 21, ושוב 4.5 שנים מאוחר יותר. החוקרים גילו שהגברים עם רמות הטסטוסטרון הגבוהות ביותר כפי שנמדדו בגיל 21 נחלו הצלחה גדולה יותר במישור הזוגי ונטו להיות אלו שהפכו לבני זוג ואבות במהלך 4.5 השנים שחלפו. דווקא בנקודה זו, כשהפכו לאבות, הם הראו את הירידה הכי חדה ברמות הטסטוסטרון בהשוואה לרווקים שבחבורה [1]. השינוי הדרמטי ביותר נרשם בחודש הראשון לאבהות עם ירידה דרסטית ברמות הטסטוסטרון אשר הלכה והתמתנה ככל שהילד גדל. באופן מעניין, המערכת ההורמונלית של האב הגיבה באותו אופן גם בילד השני.
תאמר לי מה רמת הטסטוסטרון שלך ואומר לך איזה אבא אתה
ככל שאבות בילו זמן רב יותר עם ילדיהם, כך רמות הטסטוסטרון שלהם היו יותר נמוכות. כאמור, הצניחה החדה ברמות הטסטוסטרון הולכת ומתמתנת עם הזמן, אך גם במקרה הזה נראה שהמעורבות של האב משחקת תפקיד- אבות שהפכו לפחות ופחות מעורבים בגידול הילדים עם השנים הראו עלייה גדולה יותר ברמות הטסטוסטרון עם הזמן. במחקר המשך מצאו החוקרים שאבות שישנים בלינה משותפת עם ילדיהם מראים ירידה גדולה יותר ברמות הטסטוסטרון בשעות הערב בהשוואה לאבות שישנים בחדר נפרד [2].
