תינוקות בוכים, פעוטות משתטחים על הרצפה, ילדים צורחים. אוף! מתי הם כבר יתחילו להשתלט על כל הרגשות האלה? מסתבר שאין לנו ברירה אלא להתאזר בסבלנות. התהליך שבו ילדים לומדים לווסת את הרגשות שלהם הוא תהליך מורכב ביותר שדורש אינספור מיומנויות קוגניטיביות ושפתיות שלוקח להן זמן להתפתח. ומעבר לזמן, היכולת לווסת רגשות תלויה גם בשלל גורמים נוספים כמו גנטיקה, טמפרמנט והסביבה שאליה ילדים נולדים. אבל מי שיש לו אולי את התפקיד המשמעותי ביותר בהתפתחות יכולת הוויסות הרגשי של ילדים הוא, כפי שניחשתן, אנחנו.

מה זה בעצם ויסות רגשי?

ויסות רגשי, כשמו כן הוא, הוא התהליך שבו בני אדם מווסתים את הרגשות שלהם (חיוביים ושליליים כאחד)- תדירות הרגשות, כמה זמן הם נמשכים ומה עוצמתם. ויסות רגשי דורש הבשלה של רשתות מוחיות ופיתוח אסטרטגיות קוגניטיביות לניהול רגשות (למשל הסטת קשב, הפחתת עוררות וכו’). החדשות הרעות הן שלילדים, ובמידה מסוימת גם למתבגרים, אין את היכולות המוחיות והקוגניטיביות הנדרשות לוויסות רגשי. החדשות הטובות הן שהם לא לבד כי יש מי שיעזור להם בינתיים- אנחנו.

הכל מתחיל בבית

תנאי מקדים לוויסות רגשי יעיל הוא מערכת היחסים בין הילד להורה. כאשר ילד מרגיש בטוח בתוך מערכת היחסים עם ההורים, זוכה לקבל מהם חום ותמיכה רגשית ויודע שהוא יכול לבטא את רגשותיו בחופשיות, סיכוייו לפתח ויסות רגשי יעיל גדולים יותר. אך חום ותמיכה זה לא מספיק. מחקרים מלמדים אותנו שילדים זקוקים גם לחוקים וגבולות ברורים שעוזרים להם לדעת למה לצפות בכל הנוגע לביטוי רגשי בבית. כך, ילדים לומדים כיצד לבטא רגשות בצורה מותאמת חברתית (“לכעוס מותר, להרביץ אסור”) והביטחון הרגשי שלהם עולה. לעומת זאת, סגנון הורות סמכותני המבוסס על משמעת נוקשה, ציות להורה, שליטה פסיכולוגית, פרסים ועונשים מקושר ליכולות ויסות רגשי נמוכות. מה שנכון גם במקרה של סגנון הורות מתירני, כזה המאפשר לילד חופש כמעט בלתי מוגבל תוך התחשבות בלתי פוסקת ברצונות של הילד.

הילדים רואים הכל

אין איך לחמוק מזה, הילדים צופים בנו כל הזמן. אנחנו משמשים עבורם מודל לוויסות רגשי בשלל סיטואציות חברתיות. מעבר לכך, הרגשות שלנו מדבקים. כשאנחנו במצב רוח חיובי, מפגינות כלפיהם חום ומפזרות אליהם חיוכים, גם הילדים שלנו מראים רגש (affect) חיובי יותר. מה שנכון גם במקרה ההפוך- כשאנחנו כועסות, ביטוי הכעס של הילדים גדל. לא פלא, אם כן, שיכולת הוויסות הרגשי שלנו, ההורים, מנבאת את יכולת הוויסות הרגשי של הילדים שלנו, אם דרך צפייה ישירה ואם דרך השפעה על האווירה הרגשית בבית.