עוד ביס אחד ודי…?

3 דק׳
תזונת ילדים· תזונה· גישות· גישות הוריות
מור הרפז

“כמה זמן לוקח להם להכין את האוכל במסעדה הזו?” רותם מתלוננת בפני חבריה לשולחן. היא גוועת ברעב. כשהמנות מגיעות סוף סוף אל השולחן, רותם מעמיסה את הצלחת שלה ומתענגת על כל ביס. אט אט הבטן שלה מתחילה לאותת שהספיק לה. אבל האוכל כל כך טעים, איך אפשר להפסיק? אז רותם ממשיכה וממשיכה. באיזשהו שלב היא אומרת “די!” ומרחיקה את הצלחת, אבל שוב לא מצליחה להתאפק וגונבת ביס מפה וביס משם. ולבסוף, כשהיא יוצאת מהמסעדה עם בטן מלאה קצת יותר מדי, היא עדיין לא מצליחה לעמוד בהצעתם של חבריה לאכול גלידה לקינוח.

נשמע לכן מוכר?

למה לפעמים כל כך קשה לנו להפסיק לאכול למרות ששבענו כבר מזמן? ההסבר לכך טמון ביכולת חשובה במיוחד – יכולת ויסות אכילה עצמי. בגדול, מדובר ביכולת לאכול, להפסיק לאכול ולהימנע מלאכול בתגובה לסימנים פנימיים של רעב ושובע.

ויסות אכילה עצמי: איך עושים את זה?

מאחורי היכולת לווסת את האכילה של עצמנו עומדות שתי שחקניות ראשיות: התשתית הביולוגית ומועצת המנהלים המוחית. התשתית הביולוגית היא זו שמושכת בחוטים מלמטה מתוקף תפקידה לשמור על היציבות הפנימית של הגוף (למשל, על ידי יצירה של מאגרי אנרגיה זמינים ומענה לדרישות מטבוליות). מי שמושכת בחוטים מלמעלה, כפי שוודאי ניחשתן, היא מועצת המנהלים המוחית. מדובר באותן יכולות קוגניטיביות-חברתיות אשר מסייעות לנו לקבל החלטות מודעות בנוגע למה שאנחנו מכניסות או לא מכניסות לפה (כמו למשל, לא לאכול עוגות מוס או קממבר בהיריון). לפי התיאוריה, האיזון בין הדרישות הביולוגיות שמגיעות מלמטה לבין מערכות הבקרה הקוגניטיביות ששולטות בנעשה מלמעלה הוא זה שקובע את טיבה של יכולת ויסות האכילה העצמי שלנו.

בואו נחזור לבסיס: כיצד ויסות אכילה עצמי מתפתח?

תינוקות ופעוטות הם לא בדיוק דוגמה ומופת לוויסות עצמי. אך בעוד שהיכולת הכללית לוויסות עצמי מתחילה מאוד מאוד נמוך בראשית החיים ורק הולכת ומשתפרת עם השנים, היכולת לוויסות אכילה עצמי מראה בדיוק את הדפוס ההפוך- ככל שהילד צעיר יותר, כך הוא מצליח לווסת את האכילה שלו בצורה טובה יותר. והסיפור אפילו יותר מורכב מזה. מחקרים חושפים הבדלים גדולים ביכולת ויסות האכילה העצמי בין ילדים שונים.

אז מה יכול להתקלקל בדרך?

מחקרים מצאו שככל שהורים מפגינים יותר שליטה סביב האכילה של הילד (למשל, מטילים מגבלות נוקשות על מה וכמה הילד אוכל או משתמשים באוכל כפרס או כאמצעי הרגעה), כך וויסות האכילה העצמי שלו נמוך יותר. עם זאת חשוב לציין שההשפעה עשויה להגיע גם מהכיוון ההפוך- התנהגויות האכילה של הילד עשויות לעצב את התנהגויות ההורים סביב האכילה של הילד. אז מה כן טוב? ובכן, מחקרים מצאו כי ילדים להורים המשמשים בעצמם מודל לאכילה קשובה ומעודדים עצמאות בזירת האוכל (מחליטים מה יוגש לשולחן אבל משאירים לו להחליט מה וכמה יאכל מתוך זה) מראים יכולת ויסות אכילה עצמי טובה יותר.

אתגר משמעותי נוסף להתפתחות יכולת ויסות האכילה העצמי הוא כמובן תרבות האוכל המערבית. ילדים נחשפים למזון מעובד, עתיר קלוריות וטעים במיוחד כבר מגיל צעיר, מה שעלול להשפיע לרעה על הבשלתם של אזורים בקדמת המוח המעורבים בוויסות אכילה עצמי.

רוצה להישאר מעודכנת במדעי ההורות?

כל המחקרים, ההרצאות והדיונים החכמים ארוזים יפה אצלך במייל

אבל רגע, גם הגנים אשמים!

לפני שאתן שוקעות ברגשות אשם מכאן עד לשמיים, קחו בחשבון שלא הכל תלוי בכן. זוכרות את התשתית הביולוגית שמושכת בחוטים? אז גם נטיות ורגישויות גנטיות משחקות תפקיד. מחקרי תאומים מצאו בסיס תורשתי משמעותי להתנהגויות אכילה (50-75%). דוגמא לכך היא וריאנט בגן מסוים בשם FTO אשר מקושר להתנהגויות כמו אכילה בהיעדר רעב, אכילה רגשית ותגובתיות נמוכה לשובע. או במילים אחרות, לוויסות אכילה עצמי לא מי יודע מה.

 

כמו כמעט כל דבר אחר גם יכולת ויסות האכילה העצמי היא תוצר של אינטראקציה מורכבת בין טבע לסביבה**- מה שהילד מביא איתו ומה שאנחנו מספקות לו, בין אם באינטראקציות סביב אוכל ובין אם האוכל עצמו. מה שאומר שאין איזו נוסחת קסמים אחת שתבטיח ויסות אכילה עצמי אידיאלי, אבל היי לפחות קיבלנו מפת דרכים שיכולה להכווין אותנו על מה להסתכל.

 

אם הנושא מעניין אותך במיוחד, ממליצה בחום ללחוץ על “הרחבות וביקורת” בסוף העמוד.

 

הערות:
* הגן fat mass and obesity-associated gene)
**דוגמא יפה לאינטראקציה זו היא מחקר אמריקאי שמצא שסיכון גנטי להשמנת יתר תיווך את הקשר בין התנהגויות האכלה הוריות לבין BMI.

בטח יעניין אותך גם:

רוצה להישאר מעודכנת במדעי ההורות?

הנה בדיוק מה שתקבלי ממני דרך המייל:

⭐️ סיכום שבועי של תכנים ואירועים
⭐ סקירות בלעדיות של מחקרים חדשים
⭐ עדכון על הרצאות ופרקי פודקאסט חדשים
⭐ סדרות תוכן לבחירתך בנושאים שמעניינים אותך