ויסות אכילה עצמי מוגדר כיכולת לאכול, להפסיק לאכול ולהימנע מלאכול בתגובה לסימנים פנימיים של רעב ושובע והיא כוללת שלושה תהליכים המתחוללים בתוכנו: תהליכים שמתרחשים לפני הארוחה וגורמים לנו להתחיל לאכול (hunger), תהליכים שמתרחשים במהלך הארוחה וגורמים לנו להפסיק לאכול (satiation) ותהליכים שמתרחשים לאחר הארוחה ועוצרים מבעדנו לאכול עד שהרעב חוזר (satiety). חשוב להדגיש שלא כולם מסכימים על הגדרה
כמה מילים על התשתית הביולוגית:
בבסיס היכולת לוויסות אכילה עצמי נמצאת היכולת לוויסות תיאבון, שמהווה למעשה את התשתית הביולוגית. תיאבון מווסת על ידי אינטראקציה בין המעיים, רקמת השומן והמוח בתיווכם של מנגנונים הומאוסטטיים (שמירה על היציבות הביוכימית-מטבולית של הגוף) ומנגנונים הדוניים (משיכה או רתיעה ממזונות מסוימים). רכיבים ביולוגים של ויסות תיאבון כוללים יצירת מאגרי אנרגיה ארוכי-טווח, שמירה על זמינותם של רכיבים תזונתיים חיוניים, מענה לדרישות מטבוליות והעדפות מזון. רכיבים אחרים של ויסות תיאבון הם נטיות או רגישויות גנטיות, העדפות למתוק או לשומן וכן תגובות אברסיביות לאוכל (שתורמות לפחד מאוכל או לאכילה בררנית). רכיב נוסף שמקושר לוויסות תיאבון הוא תהליכים נוירו-קוגניטיביים ונוירו-אנדוקריניים המתרחשים בתגובה לאוכל, בפרט אוכל מעובד, טעים ועתיר קלוריות (כפי שתיארתי בפוסט). תשתית ביולוגית זו הינה מרכזית בתהליך התפתחות ויסות האכילה העצמי לאורך הילדות.
כמה מילים על מועצת המנהלים המוחית:
בשונה מוויסות תיאבון, ויסות אכילה עצמי מערב תחומי תפקוד נוספים, בפרט התנהגויות קוגניטיביות וחברתיות/נורמטיביות וכן התנהגויות מכוונות-מטרה וקבלת החלטות. ויסות אכילה עצמי הוא למעשה תוצר של ממשק בין תהליכים הומאוסטטיים, הדוניזם ושליטה קוגניטיבית.
איך מודדים ויסות אכילה עצמי במחקר?
דרך אחת לגלות היא לבקש מילדים לאכול מנת אוכל עד תומה, וכעבור חצי שעה להציע להם ארוחה נוספת, אך הפעם בסגנון “אכול כפי יכולתך”. המנות הראשונות שהילדים מתבקשים לאכול זהות זו לזו בנפחן ודומות במראה, במרקם, בטעם ובריח אבל עם קאץ’- הן שונות בהרכב הקלורי שלהן. השאלה המעניינת היא האם השינוי בהרכב הקלורי של המנה הראשונה ישפיע על כמות הקלוריות שהילדים יצרכו בארוחה השנייה (החוקרים מחשבים את ההבדל בצריכה הקלורית בארוחה השנייה כתלות בהרכב הקלורי של המנה הראשונה). דרך נוספת להעריך ויסות אכילה עצמי היא לבקש מילדים לאכול ארוחה עד שובע ומיד לאחר מכן להציע לו חטיפים מתוקים או מלוחים (תפוצ’יפס, סקיטלס, גלידה, שוקולד, עוגיות וכו’) יחד עם צעצועים תואמי-גיל. הנסיינים משאירים את הילד לבד בחדר עם החטיפים והצעצועים למשך זמן מוגדר (למשל, 10 דקות) ובודקים את כמות הקלוריות שצרך תחת ההנחה שלא היה רעב. ניתוח מדוקדק של האופן שבו הילד אוכל, כמו למשל קצב האכילה, משמש גם הוא להערכת ויסות אכילה עצמי. למשל, קצב אכילה מהיר עשוי להוביל לצריכה עודפת של מזון מכיוון שאכילה מהירה לא מאפשרת לסיגנלים פנימיים של שובע להשפיע במסגרת זמן מתאימה. חוקרים משתמשים גם בשאלונים שמטרתם להעריך את ויסות האכילה העצמי של הילד על פי דיווחי ההורים על בסיס התנהגויות אכילה כמו איטיות האכילה, תגובתיות לשובע, תגובתיות לאוכל, אכילת יתר רגשית והנאה מאוכל. חשוב לומר שמחקרים מצאו מתאם נמוך בין מגוון המדדים של ויסות אכילה עצמי, מה שמעיד על כך שויסות אכילה עצמי הוא תהליך מורכב ומדדים שונים עשויים לתפוס היבטים שונים ובלתי תלויים שלו.
על הירידה ביכולת ויסות האכילה העצמי עם הגיל:
במהלך הילדות מתעוררת משיכה הולכת וגדלה למזונות מסוימים שמקורה בתשתית הביולוגית. אך יכולות הבקרה הקוגניטיביות אינן עומדות בקצב וכפועל יוצא חלה ירידה ביכולת ויסות האכילה העצמי. במקביל, גם רתיעה ממזונות מסוימים מתגברת לאחר תקופת הינקות (מה שמתבטא באכילה ברננית), אך זו יורדת כעבור כמה שנים מה שמצביע על שיפור ביכולות הבקרה הקוגניטיביות של תגובות רתיעה ממזון (אם כי לא אצל כל הילדים, שכן חלקם נשארים בררנים גם אל תוך הילדות האמצעית).
על השונות הגדולה בין ילדים ביכולת ויסות האכילה העצמי:
מחקרים חושפים הבדלים גדולים בין ילדים שונים. מה המקור לאותם הבדלים? גורם משמעותי שעולה ממחקרים הוא רמות השומן בגוף- ילדים שרמות השומן בגוף שלהם גבוהות, מתקשים יותר לווסת את האכילה שלהם. בנוסף, מחקרי fMRI מצאו כי ילדים עם עודף משקל או משקל יתר מראים פחות פעילות באזורים במוח המקושרים לשליטה עצמית ועיכוב, בהשוואה לילדים במשקל תקין. ובהתאם, דיווחי הורים חושפים כי ככל שהילד שוקל יותר, כך הוא מראה תגובתיות רבה יותר לאוכל (אוכל כי האוכל טעים ומפתה גם בהיעדר רעב) והנאה רבה יותר מאוכל נוסף על דפוסים של אכילה רגשית. גורם נוסף שעשוי לשחק תפקיד הוא התפקודים הניהוליים של הילד. בגדול, מדובר ביכולת של הילד להיות “המנהל” של עצמו- לתכנן תכניות, לפתור בעיות, לא להגיד בקול רם את כל מה שעובר לו בראש, להבחין בין עיקר לטפל, להתמיד, ליזום והרשימה עוד ארוכה. מחקרים במבוגרים מצביעים על קשר בין תפקודים ניהוליים לבין התנהגויות אכילה (למשל, נשים עם זיכרון עבודה נמוך יותר התקשו יותר לעמוד במטרה של לא לאכול ממתקים). כיוון זה אמנם לא נבדק בקרב ילדים אבל קיים יסוד סביר להאמין שהתפקודים הניהוליים של הילד משחקים תפקיד במסלול ההתפתחות של ויסות אכילה עצמי.
איך ניתן להסיק מה הרכיב התורשתי של תכונה מסוימת כמו BMI?
מחקרי תאומים. במחקרי תאומים נערכת השוואה בין מתאמים של התכונה בין תאומים זהים לבין מתאמים של התכונה בין תאומים לא זהים. כך אפשר לפרק את השונות בתכונה להשפעות גנטיות, השפעות סביבתיות משותפות והשפעות סביבתיות ספציפיות לילד.
ביקורת:
הספרות המחקרית על ויסות אכילה עצמי לוקה בחסר. ראשית, היא חסרה מסגרת תיאורטית התפתחותית שיכולה להועיל לתהליך הצטברות הידע המחקרי- לשם פרשנות הממצאים, ניסוח שאלות מחקריות חדשות והשוואה בין מחקרים שונים. בשל כך, גוף הידע הקיים נכון להיות בנוגע לוויסות אכילה עצמי הוא קצת עשוי טלאים. שנית, השונות הרבה שנמצאה בין ילדים שונים ביכולת ויסות האכילה העצמי מעידה על קיומם של מסלולי התפתחות שככל הנראה מושפעים מהממשק בין טבע לסביבה. יהיה מעניין לערוך מחקרי אורך שינסו לחשוף מסלולים שכאלה וכך לאתר נקודות פוטנציאליות להתערבות שעשויות לשפר את יכולת ויסות האכילה העצמי.
