ערפל בוקר עדיין מכסה את הגבעות הירוקות במערב קניה. אמא צעירה מבני הגוסי יוצאת לעוד יום עבודה בשדות התירס, כשהתינוק שלה קשור לגבה בבד צבעוני. היא מתכופפת, מנכשת עשבים שוטים, מטפלת בשתילי התירס הצעירים. כל הזמן הזה התינוק שלה נע יחד איתה, מדי פעם משמיע קול קטן או מקשקש לעצמו, אבל היא ממשיכה בשלה מבלי להגיב. כשהוא מתחיל לבכות, היא מסיטה אותו במיומנויות אל החזה ומניקה אותו תוך כדי שהיא ממשיכה לעבוד בשדה. עיניה ממוקדות באדמה, היא לא מביטה בו ולא מדברת אליו. כשהוא מסיים לינוק, היא מחזירה אותו אל הגב ושוב חוזרת לעבוד.
בקרב בני הגוסי, חקלאים מיומנים שחיים באזור ההררי במערב קניה, הקשר בין אם לתינוק מאופיין בפרדוקס מרתק – קרבה פיזית מתמדת לצד ריחוק רגשי מכוון. מצד אחד, האמהות כמעט תמיד נושאות את תינוקן על גבן או בזרועותיהן, מניקות לפי דרישה ומגיבות מיד לבכי. אבל מצד שני, הן נמנעות באופן שיטתי מיצירת קשר עין, משיחה או משחק עם התינוק. אפילו בזמן הנקה, האם לא תביט בתינוק או תדבר אליו.
“אם תיצרי יותר מדי קשר עם התינוק, הוא לא יתן לך לעבוד”
מסבירה אחת האמהות. ואכן, בחברה שבה נשים הן הכוח המניע של הכלכלה המשפחתית ואחראיות על עיבוד האדמה הפורייה, קשר רגשי הדוק עם התינוק נתפס כמכשול רציני להישרדות המשפחה.
נשמע לכן כמו הזנחה הורית? אולי.
אבל בני הגוסי ממש לא יוצאי דופן בעניין הזה. התופעה הזו, שקיבלה את השם ‘הורות מנותקת‘, כל כך נפוצה בתרבויות העולם – בעבר ובהווה – שהיא מאלצת אותנו לשאול שאלות קשות: האם קשר רגשי מוקדם הוא באמת הכרחי להתפתחות? האם הורות היקשרותית היא באמת דרך הטבע?
על כל זה אנחנו הולכות לענות בפרק הזה בפודקאסט: מה הבעיה עם תיאוריית ההתקשרות? | מבט אנתרופולוגי
