בתרבויות שאינן מודרניות חבל הטבור לא נחתך עד שיוצאת השלייה, ולעיתים גם שעות מאוחר יותר. לא לגמרי ברור מתי המנהג הזה השתנה. הרישומים הראשונים של חיתוך חבל הטבור לפני יציאת השלייה מגיעים מהמאה ה-18, במקביל להופעתם של גברים מיילדים. הנוהל היה ליילד נשים ששוכבות על גבן במיטה וברגע הלידה חבל הטבור נקשר עם חוט בד. המטרה של הקשירה הייתה למנוע אובדן דם של התינוק לפני שכלי הדם בחבל הטבור נסגרים (שלא “ישפך” דם מהתינוק בחזרה לשלייה), להימנע מלכלוך המצעים ולזהות אם השלייה נפרדה כבר מהרחם. עד מהרה ההליך של קשירת חבל הטבור מיד אחרי הלידה הפך לנוהל שגרתי, על אף שכבר אז הושמעו טיעונים נגדו. התגלית משנות ה-30 שדם טבורי הוא מקור איכותי למנות דם יחד עם העלייה בשיעור הניתוחים הקיסריים ככל הנראה קיבעו עוד יותר את הנוהל בפרקטיקה המיילדותית. עם זאת, בחזית המחקר הולכות ומצטברות עדויות אשר תומכות בהשהיית חיתוך חבל הטבור ולמעשה מחזירות עטרה ליושנה.
בשונה מהרבה שאלות בתחום ההיריון והלידה, שאלת השהיית חיתוך חבל הטבור נגישה יותר ומאפשרת בחינה מבוקרת. מה הכוונה? כשאנחנו רוצות לקבל החלטה כלשהי, הקשר הכי חזק שאנחנו יכולות לקוות לו הוא קשר סיבתי: X גורם ל-Y. אחת הדרכים לבסס קשר סיבתי היא לקחת קבוצה גדולה של נשים ובהטלת מטבע להחליט מי מהן תשתייך לקבוצת “חיתוך מיידי של חבל הטבור” או לקבוצת “השהיית חיתוך חבל הטבור” (בהסכמתן כמובן), ולבחון את ההשלכות של הליך. מדובר בהליך פשוט ויחסית מוגדר היטב, מה שמאפשר לחוקרים לערוך ניסוי מבוקר- פריבילגיה לא טריוויאלית בעולם המחקרי.
אחד ההיבטים הכי “בוערים” בנושא הוא הקשר בין תזמון החיתוך של חבל הטבור לבין מאגרי הברזל בגופו של התינוק. הסיבה לכך היא שברזל הוא חיוני לתהליכים חשובים בהתפתחות המוח כמו:
• מיאלניזציה- ציפוי “הכבלים” שמעבירים מידע בין נוירונים (תאי מוח) במעטפת שמנונית שמשפרת את ההולכה של המידע בין נוירונים (מיאלין).
• יצירת דנדריטים- הופעתם של “ידיים” על הנוירונים שמאפשרות להם לקבל יותר מידע מנוירונים אחרים בסביבה.
• תפקוד הנוירוטרנסמיטורים- נוירוטרנסמיטור הוא החומר הכימי שמשתחרר בחיבור שבין נוירונים ומאפשר להם “לדבר” זה עם זה (למשל: דופמין, סרוטונין, אצטילכולין וכדומה).
• מטבוליזם של נוירונים ותאי גליה- תאי גליה הם תאים נוספים במוח ויש להם תפקידים רבים, בין השאר תמיכה בנוירונים כמו הזרמת דם, הגנה חיסונית ועוד.
כל התהליכים האלו מאפשרים עיבוד מידע יעיל יותר ומורכב יותר ברשתות תפקודיות במוח. גם אנמיה וגם מחסור בברזל שאינו מאובחן כאנמיה נמצאו קשורים להתפתחות טובה פחות, בהיבטים מוטוריים וקוגניטיביים. הן הממצאים הביולוגיים והן הממצאים ההתנהגותיים מלמדים אותנו עד כמה חשוב למנוע מחסור בברזל בקרב תינוקות כדי לאפשר התפתחות מוחית אופטימלית. מחקרים מראים שהשהיית חיתוך חבל הטבור ב-2-3 דקות מובילה למדדי ברזל טובים יותר ולירידה בשכיחות האנמיה בשנה הראשונה לחיים, הן בעולם המערבי והן במדינות מתפתחות. בעולם המערבי, לא נמצאה עלייה בצהבת יילודים בעקבות השהיית חיתוך חבל הטבור מה שמטיל בספק את הטיעון נגד השהייה. בנוסף, לא נמצאו עדויות להשלכות שליליות על האם בעקבות השהיית החיתוך.
חשוב להדגיש שכל היתרונות של השהיית חבל הטבור רלוונטיים גם ללידה קיסרית וגם ללידה מוקדמת (וישנם אפילו יתרונות נוספים לפגים). אחד החששות להשהיית חיתוך חבל הטבור בניתוח קיסרי הוא אובדן דם, שכן בממוצע נשים מאבדות כמות דם גדולה פי 2 בלידה קיסרית, בהשוואה ללידה נרתיקית. עם זאת, במחקר שהשתתפו בו 113 נשים שעברו ניתוח קיסרי אלקטיבי, לא נמצאו הבדלים ברמות ההמוגלובין (אומדן של אובדן דם) יום אחרי הלידה, בין אם חתכו את חבל הטבור מיד או בין אם חיכו 60 שניות. עם זאת, עדיין צריך לבדוק אם המצב דומה גם בניתוחים קיסריים מסוגים שונים (חירום, תאומים, פגים).
מטא-אנליזה שפורסמה ב-2017 מצאה שהשהיית חיתוך חבל הטבור (מעל 30 שניות) הפחיתה תמותה בקרב פגים ואת הצורך שלהם בעירוי דם. אלטרנטיבה להשהיית חיתוך חבל הטבור שנמצאה גם יעילה היא “חליבה” של הדם מחבל הטבור שמזרזת את ההליך. עדויות ממחקרים מראות שמדובר בהליך בטיחותי שנהנה מהיתרונות של השהיית חיתוך חבל הטבור (סקירה:
