היכולת להבין שפה והיכולת להפיק שפה לא מתפתחות באותו קצב- הבנת השפה מקדימה את הפקת השפה. האם הבנת השפה מתחילה להשפיע על הזיכרון, עוד לפני שהפעוטות מפיקים מילים בעצמם? כדי לבדוק זאת, קבוצת חוקרים מניו-זילנד הדגימה בפני פעוטות בני שנה וחצי מספר פעולות. חצי מהפעוטות שמע את המדגים מתאר במילים בדיוק מה הוא עושה תוך כדי ההדגמה, ואילו שאר הפעוטות שמעו רק אמירות כלליות כמו “בוא נסתכל על זה, ואז נעשה את זה”. 4 שבועות מאוחר יותר, הפעוטות שקיבלו תיאור מילולי מלא בזמן ההדגמה זכרו הרבה יותר טוב מה קרה בה, ביחס לפעוטות האחרים. החוקרים רצו לבדוק האם ההבדל בין הפעוטות טמון ברמזים המילוליים שניתנו להם בזמן יצירת הזיכרון (“עכשיו נשתמש בסקוץ’ כדי לחבר את העיניים לבובת הארנב”) או בזמן שליפת הזיכרון 4 שבועות מאוחר יותר (“אנחנו משתמשים בדברים האלו כדי ליצור ארנב. תוכל להראות לי איך אנחנו יכולים להשתמש בדברים האלו כדי ליצור ארנב?”). הם מצאו שפעוטות שקיבלו רמזים-מילוליים רק בזמן שליפת הזיכרון הצליחו יותר בהשוואה לפעוטות שקיבלו רמזים מילוליים רק בזמן יצירת הזיכרון. במילים אחרות, למילים שלנו יש כוח לעורר זיכרונות גם אצל ילדים שעדיין לא מדברים.
ומה קורה כשהם מתחילים לדבר?
חבורת ילדים בני 2-4 השתתפה באירוע מיוחד שבו הציגו בפניהם את מכונת הכיווץ הקסומה- כל צעצוע שנכנס אליה יוצא ממנה מכווץ. כעבור 24 שעות, שאלו את הילדים מה הם זוכרים מאותו יום. הילדים הגדולים יותר אמנם זכרו יותר פרטים, אך גם התיאורים המילוליים שלהם היו די דלים (למרות שיותר מ-75% ממילות המטרה שנדרשו לתיאור האירוע נמצאו בשימוש יומיומי בקרב הילדים, אפילו בני ה-4 הצליחו להשתמש רק ב-35% ממילות המטרה במהלך המבחן). לעומת זאת, כאשר החוקרים בחנו את זיכרונותיהם הלא-מילוליים (למשל: הראו לילדים 4 תמונות ושאלו אותם באיזו תמונה מופיע צעצוע שהם ראו יום קודם, או כאשר ביקשו מהם להפעיל את מכונת הכיווץ הקסומה), ביצועי הזיכרון של הילדים היו הרבה יותר טובים. נראה שהזיכרון המילולי של ילדים צעירים מדשדש מאחורי הזיכרון הלא-מילולי שלהם. במילים אחרות, גם כשילדים רוכשים שפה הם ממשיכים להסתמך בעיקר על זיכרונות לא-מילוליים.
אחת ההשערות לתופעת שיכחון הילדות היא שרכישת השפה חוסמת את הגישה לזיכרונות עבר שקודדו בצורה לא-מילולית. אחת העדויות המרכזיות להשערה זו מגיעה ממחקר שנערך בניו-זילנד בתחילת שנות האלפיים. כמו במחקר הקודם, הילדים השתתפו באירוע שבו הציגו בפניהם את מכונת הכיווץ הקסומה, אך הפעם בדקו את ביצועי הזיכרון של הילדים נבדקו כעבור חצי שנה או שנה. בנוסף, החוקרים מדדו את יכולות השפה של הילדים בזמן האירוע ובזמן המבחן. בזמן המבחן, כל הילדים רכשו את רוב המילים שנדרשו כדי לתאר את האירוע. כל הילדים ללא יוצא מן הכלל זכרו מה קרה באותו אירוע, הן מילולית והן לא מילולית. החוקרים מצאו שהילדים לא הצליחו לתרגם היבטים לא-מילוליים של זיכרונותיהם לשפה במהלך המבחן. ויותר מזה, אף אחד מהילדים לא הצליח לתאר את האירוע במילים שלא היו חלק מאוצר המילים הפעיל שלו חצי שנה או שנה קודם לכן. ממצאים אלו מצביעים על כך שהתפתחות השפה מונעת מזיכרונות קדם-מילוליים להפוך להיות חלק מהזיכרון האוטוביוגרפי שלנו ובכך מסבירה את תופעת שיכחון הילדות.
13 שנים מאוחר יותר, קבוצת חוקרים מדנמרק ניסתה לשחזר את הממצאים של המחקר הניו-זילנדי. במחקר הניו-זילנדי, הזיכרונות המילוליים של הילדים נבחנו באמצעות שאלות פתוחות כמו: “בפעם האחרונה שביקרתי אותך, שיחקנו במשחק ממש מגניב! ספר לי כל מה שאתה זוכר מהמשחק ההוא”. לטענת החוקרים הדנים, ייתכן שמדובר במבחן שליפה קשה מדי, שכן מחקרים מעידים על כך שילדים זקוקים להקשר משמעותי כדי לשלוף זיכרונות מילוליים שקודדו בזמן שאוצר המילים שלהם היה פחות עשיר. כדי לתת מענה לטענה זו, החוקרים הדנים השתמשו בשתי מכונות: מכונת הכיווץ הקסומה ומכונת השכפול המשוגעת. חצי מהילדים שיחקו עם מכונת הכיווץ והחצי השני עם מכונת השכפול. כעבור חצי שנה, הילדים הגיעו למבחן השליפה, כאשר בחדר נמצאו שתי המכונות (מכונת “המטרה” שהילד שיחק איתה בעבר והמכונה “המסיחה” שהילד לא ראה מעולם). מכונת “המטרה” הייתה שם כדי לספק הקשר ואולי בכך לעורר זיכרונות מילוליים מהעבר, והמכונה “המסיחה” הייתה שם כדי לוודא שהדיווחים של הילדים הם זיכרונות ולא סתם הסקה על סמך מה שהם רואים באותו רגע (אם הדיווח המילולי של הילדים טוב יותר עבור מכונת “המטרה” אפשר לייחס את הדיווח לזיכרון).
ומה הם גילו? בניגוד למחקר הניו-זילנדי, חלק מהילדים במחקר הנוכחי תיארו את האירוע באמצעות מילים שלא היו זמינות להם חצי שנה קודם לכן. האפקט היה אמנם קטן, אך עדיין מדובר בעדות לכך שרכישת השפה אינה מהווה מחסום הרמטי לזיכרונות עבר שקודדו בצורה לא-מילולית. מחקר זה מצטרף לשני מחקרים נוספים שהראו תוצאות דומות (אחד מהם של אותה קבוצת חוקרים מניו-זילנד).
השערת רכישת השפה כהסבר לתופעת שיכחון הילדות היא בהחלט השערה מרתקת ואלגנטית, אך היא מתעלמת מעדויות רבות לקיומו של שיכחון ילדות בקרב בעלי חיים. באופן מעניין, עדויות לשיכחון ילדות נמצאו רק בקרב בעלי חיים שנולדים חסרי אונים כמונו (למשל: קופים וחולדות), אך לא בקרב בעלי חיים שמסוגלים ללכת כבר ביום הלידה (למשל: שרקנים). אחת ההשערות המובילות לתופעת שיכחון הילדות היא ההשערה העצבית. בעוד שברוב האזורים במוח לא נוצרים נוירונים (תאי מוח) חדשים אחרי הלידה, באזורים מסוימים אשר מעורבים ביצירת זיכרונות, יצירת נוירונים חדשים ממשיכה לאורך ההתפתחות. לפי ההשערה, יצירתם של נוירונים חדשים פוגעת ביציבותם של זיכרונות שמאוחסנים באזורים הללו (במאמר האחרון ברשימת המקורות תוכלו למצוא מחקר מטורף שהראה קשר סיבתי בין נוירוג’נסיס לבין אובדן זיכרון). ייתכן שמנגנון זה מוביל לשיפור בתפקוד קוגניטיבי באמצעות ניקוי של זיכרונות ישנים, הפחתת הפרעות והעלאת יכולת קיבול הזיכרון.
כיצד אפשר לפתור את העניין מבלי להתעלם לגמרי מהשפה? בואו נניח שניתן להסביר שיכחון ילדות באמצעות שינויים תלויי-גיל במנגנוני קידוד, אחסון ושליפה המשמשים לעיבוד זיכרונות לאורך כל החיים. מנקודת מבט זו, לשפה יש שני תפקידים חשובים. ראשית, קידוד זיכרון בפורמט לשוני תורמת לאיכות הזיכרון ולמשך הזמן שהוא שורד במוח. שנית, שימוש ברמזי שליפה מילוליים מגדיל את טווח המצבים שבהם אפשר לשלוף זיכרון בהצלחה (לא חייבים להיות בחדר שבו קרה האירוע, מספיק שמישהו יגיד בקול רם מה היה צבע השטיח והזיכרון קופץ). הדרך לפצח את המסתורין של שיכחון הילדות ככל הנראה טמונה בהבנת האופן שבו תפקודים קוגניטיביים גבוהים כמו שפה משפיעים על תופעות זיכרון בסיסיות.
