“הוא כבר בן חודשיים ועדיין לא התחלת לקרוא לו ספרים?”
“איך יכול להיות שאתם לא מכירים את הגישה המונטסורית?”
“כשהילדים שלי מאושרים, אני מאושרת.”
בעוד שברוב תרבויות העולם תינוקות וילדים נמצאים בתחתית הסולם החברתי, אצלנו, בעולם המערבי, המצב בדיוק הפוך. תוך כמה עשורים בלבד ילדים הצליחו לטפס אל ראש הסולם. ומה קיבלנו? הורות שכל כולה סובבת סביב הילד. הציפיות החברתיות דוחקות אותנו על גלי אשמה אל עבר סגנון הורות שדורש זמן רב, עבודה קשה ומעורבות בחיי היומיום של ילדינו עד הפרטים הקטנים ביותר.
אבל רגע, האם יש בכך היגיון אבולוציוני?
מצד אחד, תיעדוף הצרכים של הילדים עד כדי פגיעה בצרכים של עצמך לא נשמע כמו מתכון מוצלח לרווחה נפשית הורית, בטח ובטח כשמדובר בצרכים בסיסיים כמו אוכל ושינה. ואם זה לא מספיק, החרדה ההורית הבלתי פוסקת לשלומם של הילדים, בפרט כשהם קטנים, וודאי לא תורמת למצב. אך מצד שני, השקעה רבה יותר בילדים עשויה להיות דווקא מתגמלת, הרי אם תחשבו על זה רגע מדובר באסטרטגיה לא רעה להגדיל את הסיכויים של הישרדות הגנים.
אז אולי שהמדע יכריע?
בטח לא תופתעו לשמוע כי בעוד שיש אינספור מחקרים שבדקו את ההשפעה של סגנון הורות על התפתחות הילד יש רק מחקרים בודדים שבדקו את השפעתו על רווחתם של ההורים. ולנו לא נותר אלא לעבוד עם מה שיש. שנתחיל?
במחקר אמריקאי, 181 אמהות לילדים בני 5 ומטה התבקשו לקבוע עד כמה הן מסכימות עם אמירות כמו “למרות שלאבות יש כוונות טובות, הם לא טובים בהורות כמו אמהות”, “הצרכים של הילדים צריכים תמיד לבוא לפני הצרכים של ההורים” או “קשה יותר להיות אמא מאשר מנהלת בחברת הייטק”. במחקר התגלה כי ככל שאמהות החזיקו בתפיסות שעקביות יותר עם סגנון הורות אינטנסיבי שבו הילד במרכז, כך הן דיווחו על רמות גבוהות יותר של סטרס ורמות נמוכות יותר של סיפוק מהחיים.
אבל הנה דברים מתחילים להסתבך. במחקר אחר, הפעם מקנדה, שהשתתפו בו כ-136 אבות ואמהות לילדים בני 18 ומטה נמצא קשר בדיוק בכיוון ההפוך- הורים שהחזיקו בגישה הורית לפיה הילד במרכז דיווחו על רמות גבוהות יותר של אושר ותחושת משמעות בחיים.
