השנים הראשונות בחייהם של ילדים בימי הביניים היו רצופות סכנות. עוני. מחלות. תזונה לקויה. לא פלא, אם כן, שתינוקות רבים שנולדו למציאות כזו לא הצליחו לשרוד עד יום הולדתם הראשון. בראש שורת הדאגות של הורים בימי הביניים עמדה, איך לא, האכלת התינוק. תחליפי חלב היו אז בגדר מדע בדיוני, וסיכוייו של תינוק לשרוד על חלב של פרה או של כל חיה אחרת, טרם המצאת הפסטור, היו קלושים ביותר. במילים אחרות, המשמעות של תינוק לא יונק בימי הביניים הייתה גזר דין מוות, לא פחות.
מדריך הנקה: גרסת ימי הביניים
יהודים בני ימי הביניים האמינו כי הדבר “הטבעי” עבור אם הוא להניק את ילדיה, ויותר מזה- ברור היה שהיא רוצה בכך. אך עם כל הכבוד לרצונה הטוב ו”הטבעי” של האם, הנקת ילדים הייתה גם מעוגנת בחוק. כל אישה יהודייה שעמדה תחת חופה וקידושין התחייבה כלפי בעלה שתניק את ילדיהם. חובת ההנקה נמשכה עד שמלאו לתינוק שנתיים (ישנם מקורות המצביעים על כך שתקופת ההנקה אף נמשכה עד גיל ארבע-חמש), ובתקופה זו האם המניקה זכתה למעמד מובחן, כמו פטור מצום או איסור חיתון במקרה של אלמנה.
אתגרים בהנקה? חפשי מינקת!
ומה אם האם לא הצליחה להניק? או לא רצתה בכך, מסיבותיה היא? הפתרון הימי בניימי למצב, במיוחד בערים, היה לשכור מינקת, אישה זרה שהתפרנסה מהנקת תינוקות של אחרים. בחברה היהודית, כמו גם בחברה הנוצרית, העסקת מינקת הייתה בעיקרה פריבילגיה של עשירים: ככל שהמשפחה הייתה אמידה יותר כך גבר הסיכוי שתעסיק מינקת. המיניקות עצמן לרוב הגיעו ממעמד סוציו-אקונומי נמוך.
מינקת: תנאי העסקה
על אף שהמינקת עבדה לרוב תחת השגחתה של אם התינוק, האחראיות לכל הבירוקרטיה סביב העסקתה הייתה מוטלת על האב. במקרה שהמינקת הייתה נשואה, החוזה נחתם בין אבי התינוק לבעלה של המינקת. ואם זה לא פטריארכלי מספיק, אז גם ציפיית ההעסקה ממינקת רווקה הייתה שלא תינשא, ואילו הציפייה ממינקת נשואה הייתה שלא תיכנס להיריון. הורים ניסו בכל מאודם להימנע מהחלפת מינקת – מה שהעלה את סיכויי התמותה של התינוק – ומצאו דרכים מתוחכמות לגרום למינקת להישאר עמם עד תום החוזה. מעבר לשכר, המינקת קיבלה ממעסיקיה גם מעט אוכל ובגדים, וגם מתנות במועד קבוע בשנה.
