אם חשבתן שפטמות סדוקות, מיעוט חלב, צינוריות חלב סתומות או דלקות בשד הם עסק של נשים מערביות כמונו- טעות בידיכן. נשים מניקות נאלצו להתמודד עם אתגרי ההנקה הלא פשוטים הללו ככל הנראה מאז ומעולם. אך בעוד שבימינו יש אלטרנטיבות, לפני 150 שנה בלבד, טרם המצאת התמ”ל, לנשים לא היו הרבה ברירות. “הנקה בכל מחיר” לא היה עניין של ויכוח אידיאולוגי אלא של חיים ומוות.
אז כיצד נשים התמודדו עם אתגרי ההנקה לאורך ההיסטוריה?
העת העתיקה: משאבה ובקבוק במוצר אחד
חפירות ארכיאולוגיות שנערכו באזורים של יוון העתיקה חשפו כלי קיבול עשויי קרמיקה עם חור בבסיסם ופתח צר בחלקם העליון אשר תוארכו למאה השישית עד למאה החמישית לפני הספירה. ארכיאולוגים שבחנו את כלי הקיבול המשונה היו מעט מבולבלים, אך ההיסטוריה השאירה אחריה כמה רמזים- הכלים נמצאו בקברי תינוקות, צורתם הייתה כשל חזה נשי (חלקם עם פטמה בחלק העליון) והיו כאלה שעוטרו בציורים של אישה המניקה תינוק. הארכיאולוגים הגיעו למסקנה שמדובר בכלי עם מטרה כפולה- משאבת הנקה ובקבוק תינוק במוצר אחד (תציצו בתמונה). כדי להיות ממש בטוחים בעצמם, הם נתנו לנשים בנות ימינו לנסות את המוצר העתיק, ונחשו מה? הוא עבד!
המאות ה-16 וה-17: כלבלבים, מחוכים וחששות מקולוסטרום
במשך כמה מאות שנים ההתפתחויות הרפואיות עמדו פחות או יותר במקום, אך היציאה מתקופת ימי הביניים הביאה איתה כמה שדרוגים טכנולוגיים אל עולם ההנקה. אך לפני זה קצת רקע. ודאי תופתעו לשמוע שהקולוסטרום, על אף יתרונותיו הבריאותיים הידועים כיום, נתפס על ידי החברה האירופית בתקופה ההיא כלא בריא ואף מזיק. כדי לשמור על בריאותו של התינוק במונחים של הימים ההם, במהלך השבועיים הראשונים אחרי הלידה אישה אחרת הניקה את התינוק במקום אמו. אבל רגע, מה יהא על החלב של היולדת? שאלה טובה. כדי להימנע מגודש וכדי לשמר את משק החלב, גור כלבים קטן (כן, כן) גויס למשימה וינק מפטמותיה של האם עד ש”איום הקולוסטרום” חלף עבר.
ומה אם לא מוצאים כלבלב? לטכנולוגיה התשובה! בשנת 1577 רופא ורונאי פיתח כלי זכוכית בעל שני פתחים- פתח אחד ממוקם על הפטמה ואילו הפתח השני, המצוי בקצהו של צינור ארוך, ממוקם בתוך הפה (תציצו בתמונה). באמצעות כלי זה האם יכלה לשאוב את החלב מפטמותיה הישר אל פיה ובדרך זו רוקנה את שדיה מחלב פעמיים ביום, לפי המלצת הרופא.
קושי נוסף שניצב בפני האם המניקה באותם ימים היה האופנה התקופתית. רוב הנשים האירופאיות מהמעמד הגבוה נאלצו לדחוק את גופן אל תוך מחוך כבר מגיל צעיר. המחוכים שנלבשו מבוקר עד ערב השטיחו את החזה, ולפחות לפי רופאים ומיילדים בני התקופה, תרמו לשכיחות הגבוהה של פטמות שקועות. ההמלצה הרפואית שניתנה לנשים שסבלו מהעניין הייתה לקבע את פתחו של כלי זכוכית קטן אל הפטמה באמצעות סרט ואז לבקש מאישה חסונה שתשאב חזק דרך הפתח השני עד שהפטמה תזדקר החוצה (תציצו בתמונה). אם המניקה העדיפה לעשות זאת בעצמה, היא יכלה למצוא בשוק כלי שולף פטמות DIY.
המאה ה-18: קפיצות מדרגה טכנולוגיות
בספר מיילדות שפורסם בשנת 1753 הופיעה השאלה “מה לעשות אם התינוק פוצע את פטמותיה של האם במהלך ההנקה?”. התשובה שניתנה למניקות הייתה להימנע מהנקה עד החלמה מלאה ובינתיים לשאוב את החלב אל פי האם עם משאבת שנהב דמוית מקטרת. מאוחר יותר במהלך המאה, משאבות הוואקום החלו מפנות את מקומן למשאבות מתוחכמות יותר מבוססות-בוכנה (כמו משאבת אופניים) אשר שיפרו פלאים את יעילות השאיבה (תציצו בתמונה). אך משאבות הוואקום לא אמרו את מילתן האחרונה. מנתח פרוסי ניצל את תכונותיו של החומר המוזר שהובא לאירופאים מהעולם החדש – הגומי – כדי ליצור משאבת וואקום זולה, קלה לתפעול ולא שבירה. הייתה זו כוס הטפטופים הראשונה בהיסטוריה (תציצו בתמונה).
גם במאה ה-18 נשים המשיכו לקבל שלל המלצות שעודדו אותן למשוך את פטמותיהן החוצה אפילו בזמן ההיריון (בעזרת כלבלב, אישה חסונה או משאבה) כדי להבטיח הנקה מוצלחת ולהימנע מקדחת החלב (מחסור חמור בסידן). אך בהינתן העובדה שתינוקות מתחברים לעטרה ולא לפטמה, העיסוק הרב של רופאים ומיילדים בצורתה של הפטמה מעורר תמיהה. אולי ככה זה כשעצות על הנקה מגיעות רק מפי גברים.
