שעת אחר צהרים נעימה בפארק. ילדה בשמלה ירוקה רוכבת בבימבה במעלה השביל, קולות שירה בוקעים מפיותיהם של ילדים שמסתובבים בקרוסלה ותינוק מתוק עושה את צעדיו הראשונים על הדשא. ובינתיים, בלוטה קטנה הממוקמת ממש באמצע המוח של אותם ילדים בפארק נכנסת לפעולה. בלוטה זו, העונה לשם בלוטת האצטרובל, מפרישה הורמון שנקרא מלטונין אשר תפקידו לעדכן את הגוף שעוד מעט הלילה מגיע. מרגע זה ואילך, רמות המלטונין בגופם של הילדים ילכו ויעלו, יגיעו לשיאן באמצע הלילה וירדו בחזרה לקראת היום החדש. הורמון המלטונין מווסת את השעון הביולוגי של הגוף ועלייה ברמתו משרה על הילדים תחושת ישנוניות (וגם עלינו כמובן). במילים אחרות, המלטונין הוא השותף האולטימטיבי שצימד לנו הטבע בכל הנוגע לשינה של הילדים.

ומי מפריע לידידנו המלטונין? כפי שניחשתן- אור כחול.

לפני שנכפיש כאן את האור הכחול באופן פומבי, שוו בדמיונכן את התרחיש הבא: בוקר חורפי אחד. אתן מתעוררות מלילה קשוח במיוחד, פותחות את התריס והחדר מתמלא באור שמש בהיר. תחושת חמימות מציפה אתכן, נעים לכן בבטן. למרות שעות השינה המעטות אתן לפתע מרגישות ערניות, מתמלאות אנרגיה ומוטיבציה לקראת היום החדש. נשמע מוכר? חשיפה לאור כחול אשר נפלט מהשמש היא מעוררת, עושה מצב רוח טוב ואף נמצאה כמשפרת זיכרון ותפקודים קוגניטיביים נוספים. אור כחול אפילו משמש כטיפול בסוגים מסוימים של דכאון ובמגוון הפרעות נפשיות נוספות. והכי חשוב, האור הכחול הוא זה שמסייע לגוף להבחין בין יום ללילה ובכך מסנכרן את השעון הביולוגי.

אז מה הבעיה בעצם?

בניגוד לשמש ששוקעת בכל ערב אם נרצה או לא נרצה, מקורות אור כחול מלאכותיים לא נתונים לעריצות הטבע. רוב המסכים שברשותנו עושים שימוש בטכנולוגיית LED (למה? כי היא זולה ויעילה אנרגטית), אשר פולטת אור כחול חזק יותר בהשוואה לשמש.