מחקרים שמראים שלחץ פוסט-טראומתי בעקבות הלידה עלול לפגוע בהיקשרות בין האם לתינוק:
מחקרים שמדגימים את חשיבותה של ההיקשרות בין האם לילד בתחילת החיים לאספקטים שונים בהתפתחות:
מחקרים שמצאו שכתיבה חופשית של המחשבות והרגשות שעלו במהלך הלידה יומיים אחריה מפחיתה את התסמינים הפוסט-טראומתיים והדיכאוניים של הנשים, בהשוואה לנשים שלא השתתפו בתרגיל הכתיבה:
היקשרות בין האם לתינוק מתחילה עוד בהיריון כשהאם מפתחת ייצוג מנטאלי של התינוק שטרם נולד. היקשרות זו מתבטאת במוכוונת של האם ללמוד להכיר את העובר שברחמה, להגן עליו, לספק את צרכיו ולהימנע מכל דבר שעלול לגרום לו לנזק. מחקרים מראים שהיקשרות קדם-לידתית תומכת במעבר לאמהות וצופה את איכות ההיקשרות אחרי הלידה. עם זאת, כפי שציינתי בפוסט, הקשר בין ההיקשרויות הוא לא בהכרח ישיר וליניארי- מחקרים שונים מראים תוצאות לא עקביות, ובחלק מהם המתאם בין ההיקשרויות לפני ואחרי הלידה היה חלש יחסית. לאור ממצאים אלו, סביר להניח שישנם גורמים נוספים אשר משחקים תפקיד בסיפור כמו לידה קיסרית, אשפוז בפגייה, דיכאון אחרי לידה וכדומה. במחקר הנוכחי התמקדו בחוויית הלידה הסובייקטיבית של הנשים כמתווכת בין היקשרות קדם-לידתית להיקשרות פוסט-לידתית. במחקר השתתפו כ-105 נשים בין הגילאים 26-44, ללא רקע נפשי אשר היו בהיריון בסיכון-נמוך של עובר יחיד. הנשים מילאו שאלונים בשתי נקודות זמן: שבוע 32-32 להיריון (שאלוני היקשרות קדם-לידתית) ושלושה חודשים אחרי הלידה (שאלוני היקשרות פוסט-לידתית ותסמינים פוסט-טראומתיים).
ולביקורת- תוצאות המחקר הן מתאמיות ולכן ישנם משתנים נוספים מלבד מהלידה שעשויים לתווך בין ההיקשרות בין האם לתינוק לפני ואחרי הלידה כמו למשל התמיכה שהאם קיבלה במהלך הלידה, תכונות אישיות של האם, הטמפרמנט של הילד, זוגיות וכדומה. מדדי ההיקשרות במחקר התבססו על שאלונים שמילאו הנשים ולכן מוטים מטבעם. דרך לשפר את המדדים היא לערוך גם תצפיות על האינטראקציות בין האם לילד. ולסיום, במחקר השתתפו נשים בהיריון בסיכון-נמוך עם עובר אחד, ולכן פוטנציאל ההכללה מהממצאים מוגבל לתת-אוכלוסייה זו. יהיה מעניין לבדוק מה התמונה בקרב נשים עם רקע פסיכולוגי וקליני שונה כמו דיכאון היריון, פחד מהלידה, הריון תאומים או היריון בסיכון.
המחקר על עיבוד מנטאלי של חוויית הלידה באמצעות כתיבה אינטואיטיבית: במחקר השתתפו 242 נשים ללא רקע נפשי שילדו תינוקות בריאים בזמן. יומיים אחרי הלידה 120 נשים הוקצו רנדומלית לכתוב על הרגשות והמחשבות שליוו אותן במהלך הלידה במשך 10 דקות מבלי להרים את העט מהדף. כל הנשים במחקר מילאו שאלונים אודות תסמינים פוסט-טראומתיים בשלוש נקודות זמן: יומיים, חודשיים ושנה אחרי הלידה. האפקט היה מיידי- יומיים אחרי הלידה הסימפטומים הפוסט-טראומתיים אצל הנשים שלקחו חלק בתרגיל הכתיבה היו נמוכים באופן מובהק בהשוואה לנשים שלא כתבו (בפרט, תסמינים כמו הימנעות מאינטראקציה ועוררות פיזיולוגית). ההבדלים היו ניכרים גם חודשיים אחרי הלידה, אך כעבור שנה כבר לא נמצא הבדל בין שתי קבוצות הנשים. לטענת החוקרים, הכתיבה אפשרה לנשים לעבד את הרגשות השליליים, הפחדים והדאגות מה שהוביל לעצירת הופעתם של מנגנוני הימנעות בימים הראשונים אחרי הלידה. חודשיים מאוחר יותר, לא נמצאו הבדלים מבחינת דפוסי הימנעות, אך הנשים שלא השתתפו בתרגיל הכתיבה הראו יותר תסמינים של עוררות יתר (הפעלת יתר של מערכת העצבים האוטונומית, נשים שנמצאו במצב מתמשך של דריכות יתר). הממצאים מראים שכתיבה על חוויית הלידה זמן קצר אחריה היא תהליך קצר וחינמי, עם פוטנציאל מבטיח למניעת תסמינים פוסט-טראומתיים בעקבות הלידה.
ולביקורת- ייתכן שהכתיבה על הלידה, ולאו דווקא על הרגשות והמחשבות שליוו אותה מספיקה כדי לגרום לשיפור במצב הנפשי של הנשים. דרך לבדוק זאת היא להוסיף עוד קבוצת ביקורת שתכלול נשים שיכתבו על הלידה מבחינת פרטים יבשים ולא רגשיים.
