שעת ערב חמימה בכפר קטן בחוף השנהב. נער צעיר יחף רגליים עובר מבקתה לבקתה ומפיץ את הבשורה על אחותו הבכורה שממש לפני כמה דקות הביאה תינוקת חדשה לעולם. בני הכפר, אנשי הבאנג, מתפנים מעיסוקיהם ואט אט נאספים בפתח ביתה של האם הטרייה. על מצע קש אשר מונח על רצפת הבקתה שוכבת האם ובחיקה בתה התינוקת, מתחממות יחד לאורה של האש. התינוקת יונקת בשלווה בעיניים פקוחות לרווחה, בעוד שתור המבקרים מחוץ לחדרן הולך ומשתרך. האם מהנהנת בראשה והמבקר הראשון נכנס לחדר שאך לפני רגע כרעה בו ללדת.
“אמא, ערב טוב לך” אומר המבקר, אדם כבן 40, אחד ממכובדי הכפר.
“ערב טוב” עונה האם בקול רך.
“מה נתת לי?” שואל המבקר.
האם מביטה לרגע בבתה וחיוך דק עולה על שפתייה, “נתתי לך בת”.
המבקר מודה לה, משאיר כמה צדפים בתוך כד חרס ויוצא מהחדר. בזה אחר זה מברכים כל בני הכפר את האם והבת, חוזרים על אותם חילופי הדברים, חלקם מרימים את התינוקת, חלקם מלטפים ויש שמסתפקים בקשר עין בלבד. חולפות להן השעות ועיניה של התינוקת הקטנה מתחילות להיעצם. סבתה קמה מיד ממקומה וניגשת אליה. היא שרה אל התינוקת ומנענעת את זרועותיה בעדינות, דואגת להשאיר אותה ערה עד אחרון המבקרים כדי שלנצח תיצרב בלבה הידיעה עד כמה היא רצויה בעולם.
המעגל החברתי של תינוק בן שבט הבאנג מתרחב באופן דרמטי כמעט מיד אחרי הלידה. וזו רק ההתחלה- בשבועות ובחודשים הבאים צפויים לו ולאמו ביקורים רבים ותכופים של בני הכפר, ואף של מבקרים מכפרים מרוחקים. האם מחויבת לקבל את פני המבקרים, להציע להם להחזיק את התינוק ואף להעיר אותו לכבודם גם אם בדיוק הרגע נרדם. אם שלא נעתרת למוסכמה נתפסת בקרב בני הכפר כאנוכית, בשל סירובה להכיר בכך שבנה שייך לה ולכל בני הבאנג באותה מידה.
