דמייני שאת נכנסת לגן מונטסורי. ילד אחד יושב מול שולחן מעביר שעועית יבשה עם כפית מכלי אחד לאחר. לידו, ילדה בשמלה צהובה בדיוק פורסת שטיח על הרצפה ומעבירה קוביות ורודות בגדלים שונים מהמדף אל השטיח, אחת אחת. את סוקרת את החדר במבטך ורואה מדפים נמוכים מפוזרים ברחבי החדר ועליהם מונחים סלסילות ומגשים. ילדון קטן בערך בן שלוש ניגש לאחד המדפים ומחזיר למקום מגש עם גלילי עץ מרשרשים. קול של אישה מגיע לאוזנייך מעברו השני של החדר “דולפין, צלופח, קטלן”- הגננת. הנה היא מוציאה מיניאטורות של חיות ים מתוך סלסילה וחוזרת על שמותיהן באוזני הילד שיושב לידה. קולות, תנועה ובעיקר הרבה פרצופים מרוכזים. מעין “בלגן מאורגן” או במילותיה של מריה מונטסורי: “freedom within limits”.

אחד מעקרונות המפתח בגישה המונטסורית הוא השילוש הדינאמי בין הילד, המבוגר וסביבת הלמידה (אותם מדפים עם מגשים וסלסילות). התפקיד של המבוגר הוא להנחות את הילד בתוך סביבת הלמידה אשר מעוצבת בקפידה במטרה לספק את התנאים האופטימליים להתפתחות הטבעית של הילד. הילד מצדו חופשי לנוע במרחב, לבחור במה לעסוק, לחקור עם הידיים ולתת לסקרנות ולמוטיבציה הפנימית שלו להוביל אותו בלמידה עצמאית, בלי הפרעות, ציונים, עונשים או פרסים.