.png)
כמה קל ומפתה זה לתייג את הילדים שלנו- חכמה, בוגר, רגישה, מסודרת, עצלנית, מפונק, אלימה.
השאלה היא האם התוויות והתיוגים האלה באמת מיטיבים עם הילדים שלנו או שיש להם מחיר?
בפרק הזה אני ופרופסור נעמה-פוריה נפרק יחד את "מיתוס התוויות". נכיר מחקרים שמלמדים אותנו על השפעתן של ציפיות על הילדים, ננתח את המחירים שעשויים להיות לתוויות על התפתחות הדימוי העצמי של הילדים שלנו ונציע אלטרנטיבה שתאפשר לנו בכל זאת להתייחס למה שהילדים שלנו שלנו עושים ואומרים מבלי ליפול למלכודת התוויות. זה פרק שיקר ללבי באופן אישי- כמו שתגלו במהלך ההאזנה :)
כדי לא לפספס אף פרק, כנסו לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע!
מוזמנות להתעדכן גם בקבוצת הפייסבוק או להירשם לניוזלטר של מאמאדע.
רוצות להצטרף למועדון מאמאדע פלוס? לחצו כאן!
מעדיפה גרסה כתובה? הנה תמלול של הפרק:
ברוכות וברוכים הבאים לעוד פרק בפודקאסט של מאמאדע הורות מבוססת-מדע. אני מור הרפז ובפודקאסט הזה תקבלו גישה ישירה למחקר על הורות והתפתחות ילדים.
היום מחכה לנו פרק נוסף בסדרה שבה אני ופרופסור נעמה עצבה-פוריה מנסות יחד לפצח כל מיני מיתוסים שמסתובבים להם בעולם ההורות. המיתוס שבחרנו לפרק הזה הוא מיתוס התוויות, תוויות כמו "חכמה", "אחראית", "בוגרת", "מוצלחת" שאנחנו מדביקות לילדים שלנו מתוך אמונה שזה מחזק ומיטיב איתם. כפי שתכף תשמעו, זה פרק שקרוב מאוד מאוד ללבי. ובעיני, הפרק החשוב ביותר שהוקלט היום בפודקאסט. אז עם ה-build up הזה בואו נתחיל.
נעמה: שלום לכולם, שמי פרופסור נעמה עצבה פוריה ואני מנהלת את מרכז דואט, אני פסיכולוגית התפתחותית מומחית וחברת סגל במגמה לפסיכולוגית התפתחותית באוניברסיטת בן גוריון בנגב. והפרק היום, הוא פרק במסגרת התוכנית שלנו של שבירת המיתוסים שאנחנו עושים בשיתוף, גם מרכז דואט והפודקאסט שלנו ביחד עם מור הרפז ומאמאדע. היי מור,
מור: היי נעמה איזה כיף שוב לפגוש אותך.
נעמה: ממש כיף, כיף במיוחד כי אנחנו הולכות לעסוק בנושאים כל כך משמעותיים של הורות, גידול ילדים, שזה תחומים שאת עוסקת בהם בפודקאסט שלך, בקהילה שלך של הורות מבוססת מדע, ותחומים שאני עוסקת כמובן גם באקדמיה, במחקרים, בהוראה וגם בטיפולים השונים שאני מעבירה.
מור: המטרה שלנו בעצם היא לתת מבט הוליסטי על כל מיני מיתוסים הוריים, גם מההיבט המחקרי, גם מההיבט הקליני והשטח. זאת אומרת הרבה דברים שמתכנסים להם יחד כדי לפצח את המיתוסים האלה.
נעמה: כן, ולא סתם בחרנו בזה כי המיתוסים הם כל כל כל כך רבים ומפחידים, דווקא סביב הורות. כי הרי כולנו רוצים להיות ההורים הכי הכי באמת, זו הנחה הבסיסית שלנו, שהורה רוצה להיות הורה מיטיב עם הילדים שלו. ולכן אני חושבת שיש לא מעט מצבים שבהם אנחנו מאזינים לקולות מסביב של מה צריך לעשות, איך נכון לפעול, ואז מתבססים כל מיני מיתוסים שמגיעים מכל מיני מקורות היסטוריים, מכל מיני הפחדות או כל מיני מוטיבציות שונות כדרכם של מיתוסים.
והיום אנחנו רוצות לדבר על המיתוס של תוויות, נכון? למשל "היא עצלנית", "היא חכמה", "יפה", "הוא מפונק", כמו שדיברנו בפרק הקודם שלנו, "הוא בכיין", "למה הוא כזה עקשן". כל מיני מילים כאלה שבאות בתור תווית. זו התווית של הילד- "הילד הזה עקשן", "הילד הזה חכם" - גם חיובי וגם שלילי. ואנחנו רוצות לדבר פה היום ולחשוב האם זה טוב, האם זה רע, ואולי נפתח את הכיוון המשמעותי של השאלה שאנחנו שואלים את עצמנו, למה לא כדאי לתת לילד תוויות?
מור: כי בעצם המיתוס, אם אני לוקחת את זה רגע לאזורים של הקולות שהורים שומעים, זה אם אני אגיד לילדה "איזו חכמה", היא תצליח יותר בלימודים. זאת אומרת יש איזה משהו בזה שאני שמה לילד תווית, שמקדמת אולי משהו שאני רוצה שהיא תקדם או מכחידה משהו שאני רוצה שיעלם. זה בעצם הדבר שאנחנו רוצות לפרק.
נעמה: אז בואי קודם כל נגיד, עבור כל ההורים ששומעים אותנו פה עכשיו, והסבים והסבתות וגננות, מטפלות, מורים, כל מי שעובדים עם ילדים- שהנטייה לשים תווית הרבה פעמים מגיעה עם כוונה טובה, היא לא מכוונה רעה. כשאני אומרת לילדה שלי "איזו חכמה", או "איזו ילדה מסודרת" יש איזשהו רצון באמת לחזק את הילד. אבל אנחנו פה נרצה להבחין בין התייחסות לתכונות שהן יכולות להיות גמישות ומשתנות ועם כל מיני גוונים לבין תווית שהיא חד משמעית, ברורה ומלווה את הילד בכל מקום וקצת ככה מודבקת אל המצח. שמים לו את התווית "אתה כזה".
מור: אני מכירה היטב את הדבר הזה, וסתם מתחשק לי לספר ככה לספר סיפור אישי שיש לי עם העניין הזה של תוויות, דווקא תווית שכאילו נחשבת חיובית. אני אתחיל בסיפור קטן, לפני כמה זמן באיזו קבוצת פייסבוק של הורים שאלו "איזה משפט אף פעם לא תגיד לילד שלך?" ואני כתבתי "אני אף פעם לא אגיד לילדה שלי איזו חכמה את". וזה הפתיע אנשים. מלא שאלו אותי "למה? למה?" כי התפיסה היא שזה בעצם אולי דבר שהוא חיובי, אני מפרגנת לילדה שלי, אני רואה מה היא עושה, אני שמחה בה.
אז אני יכולה לספר עליי, זו רק אנקדוטה אבל אני חושבת שהיא רלוונטית לכל הדיון הזה. אני כילדה כל הזמן אמרו לי, "איזו חכמה, איזו חכמה, איזו חכמה" והדבר הזה הפך להיות ממש מרכיב קיומי בזהות שלי. זאת אומרת מה אני בלי הדבר הזה? ואני יכולה ממש לזכור סיטואציות בילדות שלי נגיד סתם, היינו במוזיאון הכט כשהייתי בכיתה ב' או א', לא זוכרת, ויש שם תערוכה של מטבעות. עכשיו זה לא עניין אותי בכלל, בכלל, בכלל ואני זוכרת את עצמי מסתובבת לי ככה בין המטבעות ועושה את עצמי קוראת כי הבנות הכיתה היו אומרות לי "אהה תראו איזו פרופסורית, איזו פרופסורית". וזה נתן לי כזה את המקום שלי בעולם, זה הטיקט שלי. והדבר הזה ליווה אותי במשך המון שנים ובצורה מאוד מאוד קשה, כי אם לא עמדתי בציפיות שהביאו לי את ה-label הזה, את הכותרת הזאת, את התווית הזאת "חכמה", מבחינתי אני לא שווה, אני לא שווה כלום.
ואני יכולה לספר אפילו דוגמה מהחיים הבוגרים שלי. בלימודים עשיתי איזה קורס באלגברה ליניארית והייתי ככה מאוד חדה על הדברים. הגעתי למבחן, באתי לשאלה הראשונה, לא הצלחתי, ניסיתי, ניסיתי, לא הצלחתי. היה לי קשה לשחרר, בסוף עברתי לשאלות אחרות, הצלחתי אותו, חזרתי אל השאלה הראשונה, הצלחתי חצי, לא משנה. חזרתי הביתה, הרגשתי כישלון ממש. ישבתי לי על הספה, מכורבלת, לא פתחתי את אור במשך שעות, הרגשתי ממש כאילו דרסה אותי משאית. זה נשמע כאילו "מה כולה מבחן", קיבלתי גם בסוף 76, כן? זה לא היה כזה נורא ואיום, וזה מבחן אחד מתוך חיים שלמים. אבל החוויה הכל כך עמוקה זאת, שאם אני לא מה שבעיניי נחשב חכמה, אני לא שווה כלום. אז זה הביא אותי לאיזה מין אבסורד שהוא עדיין מאבק תמידי ואני כל הזמן בעבודה מולו- שמה שאני הכי אוהבת לעשות והכי טובה בו, זאת אומרת היכולות שלי שמאפשרות לי לעשות דברים שאני מאוד מאוד נהנית ואוהבת, אני גם הכי הכי חסרת ביטחון לגביו. וזה מה שלא הייתי רוצה שיהיה לבת שלי, בגלל זה בחרתי לא להגיד לה את זה "חכמה".
נעמה: נכון, ואנחנו בפרק הזה, ככה ננסה לפרק את המצבים האלה. כי בעצם על פניו להגיד חכמה לילדה, זה משהו שהוא נורא מחמיא, מחזק ומאוד יפה. אבל את בעצם מתארת פה את העול הגדול שהיה בעצם ההדבקה או התיוג, סימן התווית הזאת עליך, שנאלצת להיות חכמה כל הזמן. ואז מה זה עושה? מה זה עושה לילד עצמו? עד כמה הוא יכול לעמוד אל מול התווית הזאת ולהגיד: "אני לא רוצה את זה" או "לפעמים כן ולפעמים לא"? ולעבוד עם התווית הזאת. עד כמה, קצת כמו שאת מתארת, נאלצת לזייף גם לפעמים ולהגיד "כן, אני חכמה כי אחרת..", "זה מעניין אותי המטבעות כי אחרת מי אני בעצם?" וכשלא הרגשת שאת חכמה, כשלא הצלחת באיזשהו תרגיל החוויה הזאת, לעמוד בזה שאני לא מצליחה, היא באה אלייך כנגד החוויה של להיות חכמה. וזה אחד הדברים הבעייתיים שאנחנו לא רוצים שיהיו עכשיו. את היום מובילה פודקאסט וקהילה שלמה של מאמאדע שהיא מאוד מאוד מצליחה את היכולות שלך, היכולות האינטליגנטיות שלך, אבל בסופו של דבר הצלחת, אני חושבת באמצעות באמת הרבה מודעות והעבודה שעשית עם עצמך, להבין לאן את מתעלת את הכוחות שלך ולבחור.
מור: זו עדיין עבודה. זאת אומרת, הקולות האלה עדיין קיימים בתוכי, הם לא נעלמו. זה לא באותו מקום. אם את מדברת על זיוף, זה היה זיוף של חיים שלמים. אני זוכרת שהגעתי לטיפול בגיל מאוחר ואמרתי "אין לי מושג מה אני עושה כי אני אוהבת ומה אני עושה כדי שימחאו לי כפייפ". זה עדיין כואב לי להגיד את זה, כי כאילו ממש הייתי צריכה לשקם את עצמי, למצוא את עצמי בתוך הדבר הזה. והיום אני הרבה יותר יודעת את עצמי אבל הקולות האלה לא מרפים ממני, ובגלל זה אני חושבת שהפרק הזה הוא כל כך, כל כך חשוב. שוב זה הסיפור שלי, אנחנו תכף נרחיב את זה למחקר ולקליניקה אבל זה ה-mesearch שלי.
נעמה: מאוד מאוד משמעותי. אנחנו נדבר על true-self, עצמי אמיתי לעומת false-self. ובאמת המקום הזה שאת אומרת, "אני הגעתי בגיל מאוחר לשאלה מי אני באמת. מה אותנטי אצלי ומה אני מזייפת כי הסביבה מצפה?". ואנחנו היום בחוכמת בדיעבד, כי אני משוכנעת שרצו בטובתך כשאמרו לך את זה, אבל בחוכמת בדיעבד רוצים לראות איך אפשר, מראשית החיים לעזור לילדים לגלות את ה-true-self שלהם, את האמת שלהם ולא בהכרח לא להגיד להם כלום. איפה מוצאים את האיזונים הנכונים, וכמה תווית יכולות בעצם לפעמים לפגוע, או שיש להן מחיר.
אז בעצם השאלה שאנחנו נשאל עצמנו זה מה בעצם אנחנו יודעות על הקשר בין ציפיות הוריות לתפקוד של הילדים. כי יש איזושהי ציפייה, כשהורה שם על הילד שלו את התווית הזאת, יש איזושהי מחשבה שאולי זה באמת ישפיע על התפקוד שלו, יחזק אולי אם זה דברים חיובים, או יחליש את הדברים השליליים. אז בואי ככה, אולי תשתפי אותנו בהבנה שלך בנושא הזה.
מור: אז כמו שאמרתי, התחלתי באנקדוטה ואתם יודעים שאנקדוטה זה טוב יפה, אבל אני אוהבת להסתכל על דברים ב-scale יותר גדול, כמו מחקרים. אז אני באמת רוצה לספר לכן על איזשהו גוף יד המחקרי שנקרא אפקט פיגמליון בכיתה. אני אספר ככה על המחקר הראשון רק כדי לקבל טעימה.
אז בעצם הסיפור מתחיל בצורה מאוד מעניינת. הייתה מורה בבית ספר יסודי בסאן פרנסיסקו שקראו לה לאונור יעקובסון. היא ערב אחד ישבה וקראה בעיתון ונתקלה בכתבה של חוקר מהרווארד שקראו לו רוברט רוזנטל. הוא סיפר שם על איזו תופעה שהתגלתה בתוך המעבדה שלו, שנקראת הטיית נסיין. הטיית נסיין היא הטיה שמי שעושה את המחקר, ברגע שיש לו ציפיות מסוימות, אז כשהוא מריץ את המחקר על נבדקים, הציפיות שלו איכשהו, באופן לא מודע משפיעות על מה שהנבדקים עושים, ואז יש הטיה של הנתונים בגלל הציפיות שלו. יש דרך להתמודד עם זה, לא אכנס לזה כרגע. אבל אחד המשפטים שהוא הוסיף שם בכתבה הזאתי הוא שיכול להיות שזה אומר שגם הציפיות של מורים מהתלמידים שלהם יכולות להשפיע עליהם.
זה בעצם מה שצד את העיניים של אותה מורה והיא החליטה לעשות צד, לא טריוויאלי, ולכתוב לאותו חוקר מהרווארד, ולהגיד לו "בוא נבדוק את זה, בוא נראה אם זה באמת מה שקורה במציאות". והוא, גם באופן לא טריוויאלי, נענה לזה. שנה אחרי שהתפרסם אותו מאמר בעיתון הם נפגשו. הוא הגיע לבית ספר שלה והם הוציאו את המחקר שלהם לדרך.
במחקר, הם לקחו 320 תלמידים מבית ספר של אותה מורה, של לאונור יעקבסון, מ-18 כיתות שונות. בתחילת המחקר כולם עברו מבחני IQ רגילים. היו להם את התוצאות אבל את התוצאות הם שמרו בסוד, הם לא סיפרו לאף אחד מה הילדים קיבלו. אבל מה שהם כן אמרו למורים זה שהילדים עברו איזשהו מבחן, מבחן חדשני, שנועד לאתר תלמידים מוכשרים. והם גם סיפרו להם מי הילדים הכי מוכשרים שככה התגלו בתוך המבחן הזה. מה שהמורים לא ידעו זה שזה לא היה נכון, זאת אומרת שהם פיברקו את זה. זה לא היה מבחן מיוחד, זה היה מבחן IQ והתוצאות שהילדים שהם קראו להם "הילדים המוכשרים" נבחרו באופן אקראי לחלוטין הם רצו לראות האם הציפייה הזאת שהם יצרו אצל המורים, האם היא תשפיע בפועל על ההתנהגות של הילדים לאורך השנה, ההתנהגות במקרה הזה הייתה ציוני IQ.
ובאמת שמונה חודשים אחר כך, בסוף השנה החוקר רוברט רוזנטל הגיע שוב לבית ספר והילדים שוב עברו מבחני IQ. מה שהם ראו זה שהילדים שנחשבו מוכשרים יותר, למרות שהם נבחרו באופן אקראי, הם הילדים שקיבלו ציונים גבוהים. זאת אומרת השיפור שלהם ב-IQ מתחילת שנה לסוף השנה היה גבוה פי שניים בהשוואה לילדים האחרים.
נעמה: מדהים, מדהים כי הם כאילו רק ציפו נכון?
מור: כן, לא אמרו שום דבר רק אמרו להם "אלו הילדים המוכשרים יותר". זהו.
נעמה: זאת אומרת זה מה שהם ידעו.
מור: כל מה שהם מורים ידעו על ילדים זה שהם אותרו במבחן כזה וכזה.
נעמה: לכאורה.
מור: מה שראו שחזר על עצמו במחקר זה העניין של תוצאות בפועל- הילדים שציפו מהם גם הצליחו יותר. וגם כששאלו את המורים על הילדים האלה, אז הם באמת תיארו את אותם ילדים שהוגדרו באופן אקראי לחלוטין כהבטחה כאהובים יותר, מוצלחים יותר, מעניינים יותר וחכמים יותר. המחקר הזה בעצם מצביע על זה שיש המון המון כוח לציפייה שאנחנו שמים על הילדים, במקרה הזה זה מורים.
המחקר הזה אגב עשה הרבה הרבה רעש כי הייתה איזו תפיסה שחינוך הוא כוח לשינוי, למוביליות חברתית. למשל ילדים ממעמד נמוך כשהם מצליחים להגיע לבית ספר אז יש להם סיכוי. ואז הטענה הייתה שאם המורים מלכתחילה לא מאמינים בהם כי הם באים מאוכלוסיות מוחלשות אז אין להם באמת סיכוי להתקדם. אז המחקר עשה הרבה הרבה רעש אבל מצד שני הוא פתח תחום מחקר של כמעט חמישים שנה שעסק באפקט פיגמליון בכיתה. יש כל מיני ביקורות על המחקרים האלו, אני לא אכנס לזה כרגע, אבל בגדול אנחנו כן רואים שציפיות שיש למורים משפיעות בסופו של דבר על הביצועים של התלמידים שלהם.
נעמה: זה גם לא רק בבית הספר זה גם יכול להיות בבית נכון? הציפיות שיש להורים בבית.
מור: נכון, ובאמת יש גם אפילו מחקר על זה. זה מאוד קלאסי. אני חושבת שהשוואות בין אחים זה משהו שהוא מאוד טבעי ברמת ההיריון, כאילו אני בהריון של הבת שלי לא היו לי בחילות ובהריון של הבן שלי כן הוה לי בחילות. זאת אומרת השוואות האלה.
נעמה: הורים אומרים הרבה פעמים "אני יודעת שאני לא צריכה להשוות אבל הוא ככה והיא ככה". זאת אומרת שזה משהו נורא נורא חזק אצל הורים וילדים מאוד ערים לזה.
מור: כן, הבת שלי גם אומרת לי "נכון אמא אני יותר רגישה מאיילי?" כאילו היא שואלת אותי את זה. אני מנסה שלא להשוות אבל זה קשה.
נעמה: כי אנחנו יצורים חברתיים ומגיל מאוד צעיר אנחנו משווים את עצמנו לאחרים. אצל ילדים בגילאי שלוש ארבע השוואה חברתית הופכת להיות חלק נורא נורא משמעותי בהתפתחות והיא לא עוזבת אותנו.
מור: נכון, ובאמת מעניין לראות בהקשר הזה מה המחקר אומר כשההשוואות האלה קורות בתוך הבית. ושוב גם במקרה הזה אנחנו מתמקדים בהישגים אקדמיים. כמובן שהישגים אקדמיים זה לא הדבר היחיד שמעניין אותנו בחיים אבל אלו המחקרים שיכולים לתת לנו הצצה על השפעה של ציפיות.
אז הנה מחקר מעניין שבו גייסו 388 זוגות אחים, ילד ראשון וילד שני. הם היו בגיל ההתבגרות ועקבו אחריהם, זה מחקר אורך של שלוש שנים. בתחילת המחקר שאלו את ההורים "מי מהילדים יותר טוב בלימודים?", זו השאלה שהם שאלו. בנוסף הם גם הסתכלו על הציונים עצמם ורצו לראות אם יש קשר בין מה שההורים אומרים למציאות. ומסתבר שאין קשר, רוב ההורים אמרו שהבכור הוא תלמיד טוב יותר ואם הייתה בת אז הבת הייתה טובה יותר לא משנה אם היא הייתה גדולה או קטנה יותר במשפחה. זאת אומרת יש משהו בציפייה שבנות יהיו תלמידות טובות יותר ויותר חרוצות ושקדניות. אז מלכתחילה הם ראו שמה שההורים טוענים לגבי היכולת של הילדים שלהם לא תואם בהכרח את מה שקיים במציאות.
אבל הדבר המעניין שהם רצו לראות זה מה קורה שנתיים אחר כך או שלוש שנים אחר כך. כשהם בדקו את הציונים בלימודים של אותם ילדים ראו שהילדים שההורים האמינו שהם טובים יותר בלימודים גם באמת היו טובים יותר בלימודים וגם התעניינו יותר בלימודים. ככה שאפשר להגיד אולי "הם באמת אמרו את זה", זאת אומרת טיעון של הביצה והתרנגולת. אולי ההורים אמרו את זה כי הם באמת הבינו שהילד הזה הוא תלמיד יותר טוב וזה שהוא הצליח זה כי הוא תלמיד יותר טוב ולא בגלל הציפיות של ההורים. אבל אם אתן זוכרות בהתחלה אמרנו שהציפיות לא היו מקושרות לנתונים בפועל. אז אולי זה גם אומר לנו משהו על איך הציפיות שלנו, גם מהילדים שלנו בבית או ההשוואה שאנחנו עושים בין האחים, יכולות בסופו של דבר לעבור באופן מודע או לא מודע לילדים שלנו ולהשפיע על איך שמתנהגים בפועל.
נעמה: אז כשמדובר בתכונות חיוביות, למשל אם אני מאמינה שלילד שלי שיש יכולות, אז יכול להיות שזה יקדם אותו כמו המחקרים ככה שתיארת ואנחנו נראה שיש לו יכולת טובה יותר להצליח במבחנים. זאת אומרת אולי הוא למד אפילו יותר טוב, וזה אולי לא רע לצפות מהילדים להצליח, או להתייחס לזה שיש להם יכולות. אבל בעצם בכל המחקרים שתיארת, הבדיקה הייתה לגבי הצלחה קוגניטיבית יותר, יכולות קוגניטיביות. ואנחנו, כמו בדוגמה שאת נתת בעצמך על התווית הזאת של "חכמה", אנחנו רוצים גם לשאול את עצמנו האם יש לזה גם איזשהם היבטים רגשיים חברתיים, האם זה יכול להשפיע על הדימוי העצמי. כי אחד הדברים שאנחנו יודעים שבדימוי עצמי יש חשיבות מאוד מאוד גדולה על החוויה של הילד שתתחבר לתווית או לאמירות שהוא שומע סביבו. יכול להיות שיש לזה מחיר כשאומרים לך שאתה מאוד מאוד חכם, או מאוד מאוד מוצלח, או נניח אתה ספורטאי מעולה כשבפועל אתה לא מרגיש ככה, או שאתה יודע שאתה לא כל כך כמו שחושבים שאתה.
מור: כן, אני חושבת שאם אני אקח את הדוגמה שלי, אז אם את תסתכלי על הציונים שלי באוניברסיטה אז את תגידי "הנה, אמרו לה שהיא חכמה והנה המציאות מוכיחה את עצמה". אבל בפועל, כמו שסיפרתי, החוויה הפנימית שלי כל כך הרבה יותר messy, כל כך הרבה יותר מורכבת. כל נקודות שנגעת בהן, הדימוי עצמי, ומה זה אומר על המקום שלי בחברה, שם הדברים הרבה הרבה פחות ברורים. ככה ששוב ברמה נקודתית אני מרגישה שמסתתר שם איזשהו מחיר לתווית הזאתי גם אם הצלחתי בלימודים. אז אני אשמח שאולי תסבירי לנו קצת מה קורה שם, מה קורה לילד שמקבל תווית ברמה הפנימית שלו, החוויה הפנימית, ואיך הוא מארגן לעצמו את העולם.
נעמה: כן, אז אנחנו קודם כל מדברים פה על תהליכים שבהם ההורה או איש החינוך או כמו המחקרים שראינו בבית ספר. בואו נישאר ככה לצורך הדוגמא עם ההורה- הוא שם על הילד איזושהי תווית, איזושהי קטגוריה, הוא חושב אותו במונחים מסוימים. ואז בדומה למה שראינו עם המורים, הילד מתנהג את זה. גם אם המורים לא אומרים, יש איזושהי התכווננות אל הילדים ואולי מושקעות יותר, ואולי התלהבות יותר מדברים שהם אומרים. כי בתפיסה של אותו הורה הם חכמים, ואז אנחנו רואים שהילד עובר תהליכי חיזוק שדרכם הוא באמת משתפר. זאת אומרת שאנחנו מבינים שאם אנחנו מדברים על איזושהי תכונה הכי חיובית ששמים על הילד והסביבה מגיבה אליה, גם אם היא לא אמיתית, עצם ההתכווננות וההתייחסות יכולה אולי להועיל.
אבל באופן הרחב יותר אני אומרת, שכל התהליך הזה שהורים בעצם מייחסים כל מיני תכונות לילדים יושב על כל החשיבה שלנו, ההבנה שלנו על הנושא של הזדהות השלכתית או בכלל, השלכות שהורים עושים. באופן טבעי הורים משליכים על הילדים שלהם כל מיני תכונות, זה גם המנגנון הטבעי שלנו ליצור את הקירבה לילדים. אני יכולה להגיד, "היא רגישה כמוני". עכשיו היא אולי בת חודשיים, אבל אני מרגישה שהיא נורא דומה לי. אני רואה שכשמשמיעים קול חזק אז היא בוכה יותר מהר ושמה לב לכל מיני דברים שקורים בסביבה, ואני יכולה כבר להשליך עליה תכונה שאולי אני מרגישה שיש אצלי. ואז אנחנו דומות ואיזה כיף כי זאת הבת שלי, ואני אוהבת אותה, ואני נורא נהנית מהדמיון הזה שיש לנו. ואז, אם היא גדלה עם התווית הזאת אז יכול להיות שגם אם היא לא ממש ילדה שזה המאפיין העיקרי שלה או בכלל, אבל היא גדלה עם האמירה הזאת מסביב, עם ההתכווננות ההורית, ועם האמירות מסביב, שבאמת באמת מתייחסים לזה שהיא רגישה. לאט לאט ישאלו אותה "מי את? מה מאפיין אותך?" והיא תגיד "אני ילדה רגישה". ואז אנחנו רואים איך אנחנו לוקחים תווית שיכול להיות שיש דמיון למה קורה לילד מסוים, אבל ברגע שאנחנו ממסגרים את זה זה ממש הופך להיות חלק מהילד גם אם זה לא מדויק עבורו.
עכשיו, יש תוויות שהן גם שליליות. כלומר אני יכולה להגיד "הוא אלים". מה זה זאת אומרת הוא אלים? הוא בן חצי שנה והוא, לא יודעת, נושך דברים. או בן שנתיים והוא מושך דברים מילדים אחרים, או דוחף כשהוא רוצה משהו מאוד. האם זוהי אלימות?
מור: אני נורא אוהבת את הספר שבין השאר כתבה אותו ליהי גת שנקרא לא נולדים אלימים.
נעמה: נכון.
מור: מעבר לזה שזה ספר מעולה, יש משהו בכותרת הזאתי שלי מייצר המון נחת. כאילו שאלימות זו לא תכונה מולדת. יש אגרסיביות, יש כל מיני התנהגויות תוקפניות שילדים עושים אבל זה חלק מהגדילה שלהם. ו"הלא נולדים אלימים" זה איכשהו מנטרל את השיוך הזה "אלים" לילד בן חצי שנה או לילד בן שנתיים. כי אני חושבת שכהורים זה נורא מפעיל אותנו לראות התנהגות אגרסיבית של הילדים שלנו. אני רואה את זה כל הזמן. אני יודעת מה לי זה עושה כשאני רואה את הילדה שלי עושה משהו שאפשר לפרש אותו כאלים וגם כשאני רואה הורים אחרים בסיטואציה הזאת. זה מוציא אותנו מאיזון.
נעמה: כי תמיד אני אשאל את שאלה "על מה אנחנו חושבים באותו רגע?" כשאני רואה אותה מושכת לילד, כשאני רואה אותה נושכת. "מה אני חושבת באותו רגע?" ונורא מעניין לראות איזה תסריט יש להורה בראש. לפעמים זה תסריטים נורא מפחידים. עכשיו היא בסך הכל בת שנתיים או שלוש, אם היא הייתה מתנהגת ככה בגיל חמש עשרה זה יותר מטריד אין ספק, אבל בגילאים האלה זה גילאים שבהם עדיין יכולת הוויסות עוד לא מספיק מפותחת, ויש באמת לפעמים רצונות מאוד מאוד עזים לדברים מסוימים ואז הביטוי יכול להיות ביטוי לא מווסת. זאת אומרת שיש התנהגות שיותר קיצונית שיכולה להיות מפורשת כאלימות.
מור: אני חושבת גם שההבנה של האימפקט שיש לך על עולם עדיין לא בשלה. נגיד פעם הבת שלי היא התעצבנה על אח שלה והיא נשכה אותו ממש חזק והיא הרגישה נורא אחרי זה. אני חושבת שזו פעם ראשונה שהיא אמרה סליחה, סליחה כזאת אמיתית מהלב. היא כעסה עליו אבל היא לא הבינה את הכוח שלה, שזה גם משהו שצריך לגלות. כאילו אני יודעת שאם אני אנשך אותה אז יכאב לה, אז אני אשתדל שלא לעשות את זה.
נעמה: רצוי.
מור: כן…
נעמה: ילדים, הם לומדים, אנחנו בתהליכי למידה, הם לא נולדו עם הידע הזה והם בתנועה ואנחנו שם כדי ללוות אותם, כדי לפרש, כדי לעזור. ואם אחזור לפרק הקודם שלנו- להבין מה הצורך שלהם. כשהיא נשכה מה היה הצורך שלה? למה היא עשתה את זה? זה כמו שתי הידיים, זה לא אומר שאם אני מבינה שהיא עכשיו הייתה מתוסכלת כי היא רצתה נורא את המשחק שהוא שיחק בו, זה לא אומר שזה לגיטימי. בכל זאת יש את היד המכוונת שאומרת לא נושכים, אבל אני רוצה להבין מה היה הצורך שלה, הצורך שלה היה לשחק, היא רצתה להנות עם המשחק הזה. ועדיין התסכול יכול להיות חלק מזה ואנחנו, התפקיד שלנו כמחנכים זה לעזור לילד להבין איך הוא יכול להתמודד עם הרצונות שלו. מתי כן, מתי לא, ואיך מקובל להביע את התסכול.
מור: אז התווית באמת יכולה לייצר איזשהו משהו שיכול להיות לו מחיר לילד ולאיך שהוא תופס את עצמו. אבל זה גם יכול להיות מחיר בשבילנו כי אם, מה שאמרת על התסריט שעובר לי בראש, אני רואה את הילדה שלי נותנת מכה נגיד כמה פעמים באותו שבוע, אז אני יכולה בתסריט שלי לחשוב שהיא אלימה, היא לא תסדר חברתית. זאת אומרת אני כבר מתייגת אותה ואני רואה אותה 15 שנה קדימה. ושוב, אם דיברנו בפרק הקודם על הרצון שהילד שלנו לשגשג, ולהיות עצמאי ולהסתדר בעולם, אז זה ישר כאילו מפעיל את האזורים הכי הכי, לוחץ על הכפתורים הכי רגישים.
נעמה: חרדתיים.
מור: הכפתורים החרדתיים בדיוק. וכאילו התווית הזאת היא לא רק שעושה בלגן לילד, היא גם עושה לנו בלגן.
נעמה: נכון.
מור: היא מצמצמת אותנו, ואז אנחנו גם לא רואים מה קורה בתוך הסיטואציה ולא יכולים לשאול את מה ששאלת "מה הצורך?" כי כאילו מישהו אחר נוהג עכשיו ברכב, מישהו אחר שהוא לא אנחנו ולוקח אותנו לאיזו דרך דטרמיניסטית כזאת של מה הולך להיות. והחרדה מופעלת, ואנחנו מאבדות את היכולת להישאר באותו רגע.
נעמה: ואז אני אשאל עצמי שתי שאלות- מה המחשבה שעוברת לי כרגע? למה אני מגיבה בצורה כל כך קיצונית? מה התסריט הזה שיש לי בראש? ומה הילדה אומרת לי בהתנהגות שלה? זה הבסיס הרפלקטיבי והוא פותח מרחב לנשום, כאילו נכנס יותר חמצן למערכת ואני יכולה טוב יותר להתמודד עם מה שקרה פה עכשיו ולחשוב בצורה יותר טובה איך נכון לי להגיב.
אז בעצם תוויות יכולות לקרב לפעמים, ולפעול כמשהו שיש לו היבטים חיוביים אבל בהערת סוגריים גם קצת מחיר. למשל אם היא דומה לי והיא מסודרת כמוני אז אנחנו דומות נורא, וזה נורא כיף. אבל אולי זה גם איזשהו עול על הילדה שעכשיו היא צריכה להיות תמיד מסודרת. אבל יש גם תוויות שהן שליליות, כמו שאמרנו אלים, טרחן. פעם איזו אימא סיפרה לי שהילד שלה נולד טרחן. מההתחלה, הכל היה אצלו הרבה יותר קשה, הוא בכה יותר, הוא אף פעם לא היה מרוצה, היה מן תינוק טרחן כזה. זו מילה שהיא קיצונית לתינוק קטן, והיא מחזיקה הרבה הרבה השלכות שליליות, שבטח לא מתחברות לילד, גם אם יש לו מאפיינים טמפרמנטליים יותר קשים או מורכבים, הוא צריך רגישות אחרת. אבל זה מרחיק בעצם.
מור: אני חושבת על עוד משהו,. גם להוסיף את המונחים כמו "אף פעם" או "תמיד", גם אם אני לא אומרת תווית אחת כמו חכמה, מפונקת, אלים או טרחן. אני מתארת איזה משהו ואני מוסיפה לו את "תמיד" ו"אף פעם" זה גם הופך להיות תווית, וזה גם אותו עול שאת מדברת עליו.
נעמה: נכון.
מור: אוקיי, אז הבנו שלתוויות יכולות להיות השפעה לא כל כך חיובית, גם עלינו כהורים וגם על הילדים שלנו. ובאמת רציתי לשאול אותך, עם כל הניסיון שלך והידע שלך, מה אנחנו יכולים לעשות כהורים כדי להקטין את המחיר? כי אנחנו בכל זאת רוצים להתייחס למה הילדים שלנו עושים, אנחנו לא רוצים להנהן מהצד. לראות את הילדה שלי מציירת ציור, ואני כולי נדהמת ובא לי להגיד לה "איזה יפה את מציירת". מה אני עושה? איך אני מצליחה להתייחס לחוויה שלה, ולעשייה שלה, ולגאווה שלי, ולחוויות שזה מעורר בי, מבלי ליפול ל מלכודת הזאתי של התוויות?
נעמה: בעצם איך אנחנו יכולים להתייחס לתכונות של הילדים בצורה מיטיבה בלי תייג אותם. אז קודם כל, חשובה המודעות. מה שאמרתי קודם, שימו לב שלכולנו יש נטייה להשלכות, נטייה טבעית לשים על הילדים תכונות. ולכן מודעות עוזרת, שנהיה עדינים יותר, שנעשה את זה במידה פחותה, וגם נעשה את זה אולי בצורה יותר זהירה ומתונה. אז אני יכולה, אם אני רואה שהיא מאוד סקרנית, שזו תכונה מקסימה נכון? אז אני יכולה להתייחס לזה מדי פעם אבל לא לתת לזה מקום מאוד מאוד גדול כדי שזה לא יהפוך לאיזו תווית שמגדירה אותה והופכת לעול.
מור: שהיא לא תצטרך ללכת למוזיאון הכט ולעשות את עצמה מסתקרנת ממטבעות שלא מעניינים אותה כי הציפייה היא שהיא תמיד תתעניין בכל מה שסביבה.
נעמה: נכון.
מור: ולא כל חייב לעניין אותה, ולא הכל חייב לעורר בה סקרנות.
נעמה: אבל זו כבר התוצאה יפה, נכון? אז איך אני בעצם לא אומרת "הילדה שלי היא ילדה סקרנית" נקודה וזה מה שמגדיר אותה, אלא לפעמים היא סקרנית, לפעמים פחות. איך אני יוצרת גמישות? אז קודם כל יש לנו מודעות לזה שזה קורה באופן טבעי בתוך התקשורת עם הילדים, ואיך אנחנו יכולים לעשות זה בצורה מתונה וגמישה. זאת אומרת שגם אם אני רואה משהו שהיא מתלהבת, לא תמיד אני אגיד לה את זה באותה צורה כדי שזה לא יהפוך להיות לתווית.
וגם חשוב לנו להקשיב לילד ולראות מה הוא אומר כשאני מדברת ככה, כי יכול להיות שכשאני אגיד "את חכמה" אני אראה אותה שמחה, אבל אם אני אגיד עוד כמה פעמים אני אראה שזה מתחיל להפריע או מהווה איזשהו עול. ואז אני רוצה לשים לב האם התיוג הזה או התכונה, כי בהתחלה זה לא תיוג, זה איזושהי תכונה שנאמרת, האם היא הופכת להיות משהו שהילד לא רוצה אותה ולהקשיב כי אולי אני מפספסת.
ובואי נדבר על עוד כמה דגשים, המטרה שלי זה לעזור לילד להבין את התכונות שלו. אוקיי, אנחנו מתייחסים פה לכל הנושא של דימוי עצמי, בסופו של דבר חשוב מאוד שילד יבין מה היכולות שלו, במה הוא טוב, במה הוא פחות טוב, שיכיר את עצמו. אנחנו לא רוצות שבגלל שהורים לא רוצים לתייג את הילדים, כי אחר כך הילד יכול להרגיש שזה לא הוא ולנסות להיות מישהו אחר, אנחנו לא רוצות שהורים יהיו בשקט, שלא יאמרו כלום, שימנעו. כי בעצם הילד צריך את ההורה שיתקף לו דברים שקורים לו, שישקף את מה שהוא רואה, את התכונות שלו, אבל בצורה כמה שיותר מדויקת למה שהוא רואה. לעצור את החוויה שלי, מה אני מרגישה מול הילד שלי, ויותר להציג לילד או לשקף לו מה שקורה לו, לעזור לו להכיר את עצמו, זה הרעיון המרכזי. אז למשל אני יכולה להגיד לו שאני רואה שהוא מאוד מאוד מסתקרן לדברים שקשורים בהיסטוריה, אבל אני רואה שפחות מעניין אותו דברים שקשורים בספורט למשל. תראו איזה יופי, יש לנו את התכונה הסקרנות, והתכונה הזאת יש לה רצף, יש יותר ויש פחות, יש גם גוונים שונים, יש תחומים, ספורט לעומת ההיסטוריה. ואז אנחנו לא שמים עליו תגית של "אתה סקרן", אלא התגית או התווית באה לידי ביטוי בצורות שונות, והילד מתחיל להכיר את עצמו ברבדים של עומק, של שונות, של ממדים שונים.
מור: אני חושבת שזה מוריד מאוד מהעול האפשרות להיות לפעמים ככה ולפעמים ככה. ואז זה לא מבהיל נורא שאני פתאום רואה איזה משהו והוא לא מעניין אותי. מה זה אומר עליי? האם זה אומר עלי שאני כבר לא סקרנית? ואם אני לא סקרנית? אז אמא שלי כל הזמן אומרת לי כמה אני סקרנית, אז עכשיו היא כבר לא תגיד לי את זה? אז אני מאבדת משהו מהקשר, אני כאילו מדברת מתוכי כי אני מכירה את הקולות האלה בהקשר שדיברתי עליו קודם ובכלל במערכות יחסים. זאת אומרת, זה לא רק בין ההורים, אצלי זה הוכלל לכל מערכות יחסים. אני זוכרת שטוב, אולי אני אפילו עדיין מתביישת להגיד את זה, אז אולי אני לא אגיד את זה.
נעמה: זה לא הכל או כלום, זה העניין. סוזן הרטר שהיא חוקרת ההתפתחותית עסקה הרבה בדימוי עצמי ובתפיסה העצמית של ילדים. והיא בעצם מתארת חמישה ממדים אספקטים שסביבם ילד מפתח את הדימוי עצמי שלו. הם נורא בולטים, אחד זה התחום הלימודי, איזה מין תלמידה אני. זה יכול להיות גם בגן, עד כמה אני יודעת את התשובות או יודעת לחשוב דברים. דבר שני..
מור: לצייר
נעמה: לצייר, נכון. דבר שני זה התחום החברתי, כמה אני, יש לי חברים, אני אהובה, אני רצויה חברתית, אני יודעת להתמודד חברתית. היבט שלישי הוא ספורט. איך אני בתחום של הספורט? כמה אני קופצת גבוה, כמה אני רצה מהר. זה דברים נורא חשובים בהתייחסות המוטורית. היבט רביעי הוא דימוי גוף או מראה, איך אני, האם אני אטרקטיבית, מרגישה טוב עם עצמי, מה אומרים עליי?
מור: אני אשייך את זה גם למגדר אני חושבת, אני רואה את זה אצל הבת שלי, ה-"להיות בת", זה ממש מרכיב זהותי. אם זה בבגדים שהיא לובשת והיא משקיעה בזה מחשבה והשיער, וכל מיני דברים כאלה. אני חושבת שזה חלק מלמצוא את המקום שלה בעולם.
נעמה: ואיך זה משפיע על הדימוי שלי, באמת?. היבט חמישי הוא ההתנהגות- האם אני ילדה שמתנהגת יפה, או עושה כל מיני בעיות, ואומרים לי שזה לא בסדר? בגיל ההתבגרות מתייחסים לשלושה היבטים נוספים- ההיבט הרומנטי, שוק העבודה ואינטימיות במערכות יחסים. גם לנושא הרומנטי, עם בני זוג אחרים, עד כמה אני שם מרגישה בנוח, מרגישה טוב. עבודה, שוק העבודה, עד כמה מזמנים אותי לעשות בייביסיטרים, או אני ככה עובדת רצויה בחברה. וגם החברויות כמה הם יכולות להיות יותר אינטימיות קרובות, משתפים אותי בדברים, אני משתפת, יש עומק לקשר הזה.
אני אומרת את כל זה כי כהורה זה עוזר לי לחשוב, עוזר לי לחשוב את הילד שלי. שאולי במקום להגיד לו "אתה טוב או רע, אתה ילד הכי הכי מדהים בהכל, חכם בהכל" אנחנו נוכל לפרוט את זה, להביא עוד גוונים ועוד צורות. ולהגיד למשל ש"אתה בספורט מאוד מאוד חזק". ואפילו בתוך ספורט, במה אתה יותר, במה אתה פחות. אנחנו משתפים את הילד, שיגדיר איתנו, שיחשוב איתנו את עצמו. אבל למשל "בהתנהגות קורה שהרבה פעמים קשה לך להתנהג כמו שמצפים ממך", שזה יכול להיות קשור לפעמים לדימוי עצמי נמוך יותר, שאני הילד שעושה יותר בעיות. אז מי אני? לא רק התגיות, התוויות האלה ולכן אנחנו רוצים לעבור מתווית שטוחה ודו-ממדית שאין בה עומק ואין בה גיוון ולכן או שהיא קיימת או שהיא לא, ואם היא לא קיימת אז מי אני בכלל, למקום שהוא הרבה הרבה יותר מגוון.
מור: אני חושבת, שוב, אני מחזירה את ההורה לכאן, אותי כאמא והאבות שמקשיבים לנו, שגם את עצמנו כהורים, יש לנו נטייה לתייג, ואנחנו לא כל הזמן אותם הורים.
נעמה: וואו כמה שזה נכון.
מור: בקונטקסט מסוים אני יכולה להגיד "וואו, הייתי האימא שאני רוצה להיות" ובקונטקסט אחר, אני יכולה להגיד "מה קרה לי, מה זה הדבר הזה?"
נעמה: ותחשבי איזה עול זה אם אני אומרת לך שאת אמא מה זה מדהימה, תמיד את מבינה את הילדים שלך, וזה התווית שאת מקבלת קבוע. ומה קרה אם הבוקר את הרמת את הקול שלך? או הבוקר לא הבנת מה ילד שלך רוצה ממך? האם את יכולה להתמודד עם זה? להכיל את זה? או שזה מפרק אותך כי יש לך תווית אחת של האימא המדהימה והכל יכולה.
מור: אני רוצה לקוות שילדים שגדלים במקום כזה, שמחזיק את הרצף הזה, שכל תכונה מתקיימת על איזשהי סקאלה שאפשר ממש לנוע לאורכה לאורך היום ובתקופות שונות בחיים ובקונטקסטים שונים חברתיים. זאת אומרת להכיר את עצמי, כמו שאת אומרת, בסיטואציות שונות. אז אולי כשהם יהפכו להיות הורים, אז הם יצליחו גם להחזיק את הדבר הזה. שלא הכל מתפרק והילדים שלנו לא הרסנו ודפקנו אותם על כל פעם שבה צעקנו או התנהגנו לא כמו שהיינו רוצות להתנהג. כאילו לא לשים על עצמנו את העול הזה שאנחנו גם לא רוצות לשים על הילדים שלנו.
נעמה: כמה שזה חשוב ומה שנורא יפה זה לראות איך זה מתפתח. הילד חווה את ההורה, ההורה בעצם משקף לילד את עצמו, כמו מראה. אז ההורה כמו מראה לילד שעוזר לו להתבונן על התכונות שלו כשהוא קטן, כשהוא צעיר. ככל שהוא הולך ומתבגר, למשל אפילו גם לאורך ההתפתחות אני אוכל לחשוב שהילד שנניח מאוד אהב ספורט בילדות והיה רץ מאוד מאוד מהר ומרגיש שהוא מאוד קומפטנטי שם, מאוד מסוגל. אבל הנה, עכשיו כשהוא בן עשר, זה לא תחום שמעסיק אותו. עכשיו דווקא יש, לא יודעת, נושאים לימודיים מסוימים ששם הוא עסוק יותר, ושם אנחנו רואים את התשוקה שלו ואת היכולות שלו ללמידה.
ומה שנורא יפה זה שהילד יכול גם להוות מראה עבור ההורה. זאת אומרת שגם הילד יכול לעזור להורה בשיח מסוים, כשזה כמובן בצורה מותאמת. ואם ההורה מקשיב לו, לדעת שאמא יכולה להיות איתי שם ולהקשיב לי כשזה עוסק סביב נושאים של קושי שיש לי. אבל אם זה רצונות שאימא לא חושבת שהם לגיטימיים אז היא פחות פנויה להקשיב לי. אני לומדת ככה, דרך שיח כזה איזו מין אמא אני גם כן.
מור: עוד משהו משמעותי להחזיק בו זה שאנשים שונים בחיים של הילד שלנו נותנים לו מענה לדברים שונים והילד לומד בעצמו לדעת למה לצפות מהורה מסוים. זאת אומרת שגם אם יש דברים שאני לא מצליחה לתת לילד זה לא אומר שהוא לא יקבל אותם כי יש לו עוד מבוגרים משמעותיים בחיים שלו.
נעמה: נכון, ופה בואי רק נאמר גם שזה יכול לגרום לאשמה הורית, כשההורה מרגיש שהוא פגע בילד שלו. אנחנו רוצות לבוא להגיד קודם כל צריך להבין מה ההורה נותן ומה פחות. ותמיד אפשר לתקן, תמיד. דבר שני, גם הילד מושפע מעוד דברים. ברגע שהילד מתחיל בית ספר אז כבר יש הרבה מראות נוספות שמשקפות לו מי הוא, והם משפיעות לפעמים יותר מההורים. אני יכולה כהורה להגיד לילד שלי דברים מסוימים, ועד גיל מסוים הוא יקבל אותם כמציאות, ואז בא איזשהו חבר ואומר משהו אחר והופ הכל נפל ועכשיו מה שהחבר אומר זה הכי חשוב, בטח בגיל ההתבגרות. אז אנחנו לא לבד שם, אז אני מקווה שזה ככה מוריד קצת מהאשמה.
אולי ככה לסיום נחשוב קצת על אלטרנטיבות למשפטים איך אפשר לקחת תווית ולהפוך אותה למשהו שהוא קצת יותר גמיש.
מור: כן, אני חושבת שזה חשוב להוריד את זה רגע לפרקטיקה. אז בואי ניקח את התווית שהתחלנו איתה "איזו חכמה את, וואו איזו חכמה את, איזה חכמה את"
נעמה: כל הזמן, הדבר זה שאופף אותי. אז אולי אפשר באמת לחשוב ולדבר אחרת. אולי אפשר באמת לומר "בואי נחשוב באיזו תחום את יותר טובה, ומה את מצליחה יותר. בחשבון את יותר טובה? במוזיקה?" איפה יותר, איפה פחות ככה קצת כמו שאמרנו קודם. אז אני מסתכלת ואני רואה שבעברית ובספרות פחות, ובחשבון ומוזיקה יותר. ותראי איך אנחנו עוברים ממצב של "איזו חכמה" למצב של "איפה אני מצליחה יותר, או מה אני אוהבת יותר במקצועות" ואז זה משחרר. ואגב אני אוכל להיות ממש ממש ממש חכמה, בהמון תחומים אבל זה לא עול, זה הופך להיות עוד רכיב אחד בתוך התחומים האלה, כי יש הצלחה בתחום, אבל יש גם עניין, ויש גם במה אני אוהבת להשקיע, ומה דורש שיותר מאמץ, או פחות מאמץ, עוד מקומות.
מור: ומה היית אומרת בלייב? נגיד הילדה שלי פתאום הייתה לה איזו הברקה או היא בנתה איזה משהו ועל קצה הלשון מתגלגל לי "איזו חכמה את", אז מה אני יכולה להגיד?
נעמה: שאלה נהדרת. אני הייתי אומרת משהו כמו, נניח היא בנתה מגדל נורא נורא גבוה או פתרה בעיה, אני יכולה להגיד לה "אני ראיתי איך כשהייתה בעיה נעצרת רגע והתאמצת והנה הצלחת, איזה יופי". אני מחזקת אותה גם על הדרך, ואני מחזקת אותה גם על ההצלחה, זה לא רע לחזק על ההצלחה, אבל לא רק על ההצלחה.
מור: אז להגיב על ההצלחה המקומית, לא לקחת את זה מעבר לסיטואציה "איך את תמיד מצליחה, איך את תמיד חושבת על זה, את כזאת חכמה". לא לקחת את זה למקומות של ההכללה. את אומרת שאת גאה בה ושמחה בה ואיתה בחוויה, משתתפת בחוויה שלה באופן מקומי.
נעמה: נכון, אבל זה קשה, כן, כי לפעמים בא לנו להגיד "תמיד את מוצאת הפתרון" במיוחד אם אני רואה שזו תכונה באמת של ילדה סקרנית ועקבית. אז אני רוצה לעצור את עצמי ולהגיד תזהרי כדי שזה לא יהיה עול.
מור: כי מה יקרה בפעם הבאה שהיא לא תמצא את הפתרון?
נעמה: בדיוק. כדי שהתכונה תישאר תכונה חיובית, היא שלה התכונה אבל שזה לא יכביד עליה.
מור: יש לי עוד שאלה בנוגע למשהו שאני ככה רואה אותו המון המון קורה- העניין של ילד רגיש, שהוא רגיש והיא רגישה, וזה מושג שהוא לא מוגדר היטב אבל משתמשים בו המון. אז מעניין אותי מה האלטרנטיבה? כי יש באמת ילדים שהעולם נחווה אצלם בעוצמות יותר גבוהות.
נעמה: אז על זה בדיוק אני אדבר. לא אתן את התווית של הרגיש. כי היא מאוד מבלבלת והיא מצמצמת וסוגרת. אני מתבוננת בילד וכשקורה משהו אני אוכל להגיד "אני רואה שיותר קשה לך", למשל "הרעש שיותר קשה לך", או "כשפתאום יש מישהו חדש בחדר לוקח לך יותר זמן להתרגל". אנחנו פורטים את זה להתנהגויות למצבים הספציפיים, ואז הילד יכול להכיר את עצמו דרך זה יותר. יכול להיות שיהיה יום והוא יבין, באופן כללי "אני ילד רגיש יותר". מה זה רגיש? זה כל הדברים האלה שכל הזמן אמא או אבא אמרו לי אבל אבל אפשר לגעת בזה, כי יש לזה כל מיני רבדים. אז אנחנו רוצים בעצם לעזור להורים להסתכל על הילדים שלהם בצורה יותר מדויקת, ולעזור לילדים להכיר אותם. וההבנה שכשאומרים "את תמיד" וכשאנחנו מכלילים אז יש לזה מחיר מאוד מאוד גדול. המטרה היא ליצור תנועה, כלומר גם אם אנחנו מגיעים עם כל מיני תכונות שהן לא יהיו סטטיות, שהן יהיו תכונות שיש בהן גמישות, יש שונות, ואנחנו לא מקבעים את הילד לתוך מסגרת.
מור: אוקיי, אני רוצה עכשיו לקחת לאזור קצת יותר שלילי. "אוף היא כזאת עצלנית".
נעמה: וואו,
מור: "אוף היא כזאת מבולגנת."
נעמה: אני שמעת את זה וזה עושה לי רע, ממש רע בגוף. כי אני חושבת על הילד ששמים עליו את התווית "עצלנית", וזה הופך להיות לגזירת גורל. מעכשיו כל מה שאתה עושה, כאילו יכולים לשבת כמה ילדים על הכיסא, אבל הוא יגדירו את זה כעצלן, האחרים נחים והוא עצלן. ולכן אנחנו רוצים להגיד להורים תיזהרו מהמילים האלה, הן באמת מילים קשות מאוד.
אבל מה כן אפשר להגיד? אני מתארת את ההתנהגות. אני יכולה להגיד לו אני רואה שעכשיו אין לך כוח. או אם אני אומרת לילדה שלי "בואי תעזרי לי" והיא לא באה, למה היא לא באה? מה היא עושה כרגע? אז אם היא כרגע עסוקה, בדיוק באמצע, אני לא יודעת, היא מתכתבת בטלפון עם החברה שלה, זה לא אומר שהיא עצלנית. אני יכולה להגיד "אני רואה שאת עסוקה עכשיו בדברים אחרים, את עסוקה עכשיו עם חברות שלך, אבל אני ממש צריכה שתעזרי לי" ותראו איך אני יוצרת את התנועה מהתיוג הזה שלא עוזר בכלום ורק גורם לילד להרגיש רע וגם חוסר רצון לצאת משם, כי איך אפשר לצאת אם זה כבר אני קבוע עצלן, או עצלנית, למקום שאני מבינה מה קורה לילד, מה עובר עליו ומשם אני אכיר בחוויה שלו, אני אכיר במה שאני רואה, ונוכל לצאת לאפשרויות. כל כך משמעותי.
מור: מסכימה. ואולי דוגמה אחרונה שהיא כאילו מגיעה מתוך המקום שאנחנו רוצים להיות מחוברים לילדים שלנו דרך הדמיון- "הוא העקשן כמו אבא שלו". וזה אפילו יכול להיאמר באיזו חיבה כזאתי אבל זה עדיין סוג של תווית. אמה את מציעה בתור אלטרנטיבה לאמירות האלה?
נעמה: הבעיה העיקרית עם התווית הזאת היא ההשלכה הזאת, זה שאני לוקחת באמת משהו שהוא לא שלו ושמה עליו. קודם כל בכלל, מה זה עקשן, כן? המילה עקשן, זה טוב? זה רע? זה נורא נורא מבלבל את הילדים ובכלל. מה זה עקשן? אם הוא לא עושה מה שביקשו ממנו? או דווקא הוא עומד על דעתו? שימי לב שאפילו כשאני אומרת "עומד על דעתו" לעומת "עקשן" יש לזה לפעמים קונוטציה שונה. אז אני צריכה להבין למה, עוד פעם מה עומד מאחורי התנהגות הזאת, ומתוך זה לתת לגיטימציה להתנהגות שלו. להסתכל על הילד שלי. כשאני אומרת "הוא עקשן כמו אבא שלו" גם שמתי משהו שלילי כנראה, אלא אם כן יש שם איזשהו משהו חיובי. וגם אז זה בעייתי כי אני אומרת "הוא כמו אבא", אבל מי הוא? והאם הוא יכול גם לא להיות כמו אבא? האם אני פותחת לו פה איזשהו מרחב שיכול להיות הוא? יש את הילדים הקטנטנים שנולדים, את התינוקות שאומרים עליהם "העיניים מאמא והאף מאבא". אנחנו ממש מחפשים את החלקים את הדמיון, ולפעמים אנחנו אומרים "טוב, השיער זה שלו" וזה נורא יפה שאפשר לשחרר גם כן. אתה לא חייב להיות בדיוק אמא או בדיוק אבא. אז שוב כמו שהתחלנו היום, יש דמיון והדמיון הוא טבעי כי הורים רוצים שהילדים יהיו דומים להם וגם לפעמים זה נורא נורא נעים לשמוע שאני דומה לאמא או דומה לאבא. אבל כשזה סוגר, כשזה הופך לתווית שלא מאפשרת לילד להיות מי שהוא באמת, ואז הוא צריך להתחיל לזייף אז הבעיה.
ואולי אני אגיד משהו על הזיוף. ויניקוט שהיה רופא ילדים, פסיכואנליטיקאי שמאוד מאוד עזר לנו להבין את עולמו הפנימי של הילד דיבר על זה שכשהורה משקף לילד את החוויות הפנימיות שלו ועוזר לו להבין מי הוא, הילד מפתח מה שנקרא עצמי אמיתי. זאת אומרת שהוא יודע מי העצמי שלו, מה הוא, מי הוא, וזה כל כך משמעותי אחר כך לאינטראקציות שלו עם אחרים בסביבה ולהתפתחות שלו. אבל אם הוא גדל בסביבה שמשקפת לו את עצמו בצורה מעוותת, לא מדויקת, שמה עליו תכונות שהן לא ממש הוא או שהן בכלל לא הוא, למשל לילד שהוא בכלל לא לילד אלים, אם יש כזה דבר, אלא ילד שמתנהג רגיל, לפעמים יש לו את הרצונות העוצמתיים שלו ואמרו לו "אתה אלים אלים אלים", או…
מור: ילד שאומרים לו שמאוד רוצים שהוא יצליח בלימודים ויהיה איזשהו רופא או רופאה וכל זמן אומרים לו "אתה חכם, ואתה מצליח", מתוך איוה שאיפה, איזושהי משאלה, משאלת לב שהילד שלי יגיע לאיזשהו מקום ואז דרך התוויות האלה אני כאילו סוללת לו את הדרך.
נעמה: נכון, אבל לא רואים אותו, לא רואים אותו. ואז למרות שיכול להיות, כמו שראינו באפקט פיגמליון שזה קצת יעזור לו לשפר את הציונים שלו, למרות שגם זה לא בטוח, אבל בסוף האם הילד הזה יודע מי הוא? ואחד החששות שלנו, כמו שוויניקוט אמר, זה החשש ממה שנקרא עצמי שקרי, עצמי כוזב, או באנגלית false self. האם הילד לא יכיר את עצמו ובעצם יהיה מונע החוצה במקום מונע פנימה/ ואם כל הזמן אומרים לי "איזו תלמידה טובה את, איזו תלמידה טובה את, איזו חכמה, חכמה, חכמה" בסוף באמת כמו שדיברנו ככה בהתחלה אני לא יודעת מי אני, ואז אני מחפשת את עצמי. אז אם אני בן אדם עם יכולות טובות אז אני אולי אלך לטיפול בהמשך החיים ויגלה את ה true self-שלי, את העצמי אמיתי כי זה כל כך חשוב. אבל אנחנו רוצים למנוע מראש את זה.
אז בואו נעזור לילדים שלנו להכיר את עצמם ולהוריד את השיפוטיות של טוב ורע, להוריד את התוויות האלה, בעיקר דרך מודעות עצמית ודרך זה שאנחנו לא רוצים לתת להם שורה תחתונה של התנהגות אלא לתאר להם, להתלבט איתם, להפוך אותם לשותפים בשיח של בואו נכיר מי הם מי אנחנו ולאט לאט לפתוח פה איזושהי גמישות ומרחב שהוא הרבה הרבה הרבה יותר עשיר.
מור: הלוואי על כולנו.
נעמה: אז זהו, במיתוס הזה אנחנו עוברים ממקום של תוויות זה כמו פלקט, משהו שהוא קבוע ואי שאפשר לגעת בו לבואו נדבר עם הילדים על תכונות אבל באמת בצורה הרבה הרבה יותר מגוונת, רגישה, פתוחה, פתוחה לשינויים וכך נעזור להם יותר וגם לעצמנו. טוב, מור, אני חושבת שהגענו לסיומו של הפרק הזה.
מור: מסכימה.
נעמה: היה ממש כיף.
מור: כן, אני חושבת שנאמרו פה דברים מאוד חשובים וכמו שסיפרתי בהתחלה הנושא הזה נוגע מאוד קרוב לליבי, אז אני ככה סופגת את כל מה שאמרנו ואנסה ככה להחזיק את זה בראש שלי בתור אמא לילדים שלי.
נעמה: כן, כן, כמה שזה משמעותי ונוגע, אני חושבת לכל אחד בהרבה מאוד מקומות.
מור: עד כאן הפרק שלי ושל פרופסור נעמה עצבה-פוריה על תוויות.
אני מקווה שנהניתן ולמדתן ממנו. אתן כמובן תמיד מוזמנות להעביר אותו הלאה.
אם נשארתן עם עוד מחשבות ושאלות בעקבות הפרק- אני כרגיל מזמינה אתכן לא להישאר איתן לבד. בתיאור הפרק צירפתי לכן קישור לדיון על הפרק בקבוצת הפייסבוק של מאמאדע, שם נוכל להמשיך לדבר על הנושא החשוב הזה.
השארתי לכן בתיאור הפרק גם קישור לתמלול של הפרק למי שמעדיפה לקרוא, רשימה מלאה של המקורות המחקריים וגם קישור לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע כדי שתוכלו להישאר מעודכנות במדעי ההורות.
אשמח כמובן אם תדרגו את הפודקאסט בחמישה כוכבים כדי שנוכל להגיע לכמה שיותר הורים שזקוקים לידע מקצועי ומבוסס-מחקר.
תודה לתחנת הרדיו של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, שאירחה אותנו, לנעם גיל-עדי על ההפקה ולאלמוג כהן העורך.
וזהו להיום, נתראה בפרק הבא 😊
.....
מקורות מחקריים
הספר של דונלד ויניקוט "עצמי אמיתי, עצמי כוזב": https://www.am-oved.co.il/%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%99-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%99-%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%99-%D7%9B%D7%95%D7%96%D7%91?srsltid=AfmBOoqDc8cFV723UaGcj5-24lQsYTjAF4G1k3ZMrW6THsEItus6bBQs
המאמר המקורי "פיגמליון בכיתה" שפורסם בשנת 1968: https://sites.tufts.edu/tuftsliteracycorps/files/2017/02/Pygmalion-in-the-Classroom.pdf
מאמר סקירה מ-2018 שמסכם 50 שנות מחקר בתחום "ציפיות המורים" ומתבסס על 11 מאמרים (סקירות סיסמטיות, נרטיביות ומטא-אנליזות קודמות ומחקרים אמפיריים "מהדור החדש"): https://psycnet.apa.org/record/2018-66680-001
פרק 15 בספר "Interpersonal and intrapersonal expectancies" הסוקר את תופעת הנבואה שמגשימה את עצמה בכיתה: https://psycnet.apa.org/record/2016-21026-017
סקירה היסטורית של מחקרי פיגמליון בכיתה: https://www.tandfonline.com/doi/full/10.1080/13803611.2018.1550842
מאמר בעברית של פרופסור אלישע באב"ד חוקר ישראלי שהקדיש חלק ניכר מהקריירה שלו לחקר תופעת הפיגמליון בכיתה: https://portal.macam.ac.il/article/%D7%A4%D7%99%D7%92%D7%9E%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%95%D7%94%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%91%D7%92%D7%9F-%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D/
המחקר מ-2016 על השוואות בין אחים והתפתחותם האקדמית:
כמה מאמרים/פרקים שמסכמים את עבודותיה של סוזן הארטר על התפתחות הדימוי העצמי: https://books.google.co.il/books?hl=iw&lr=&id=90LrAgAAQBAJ&oi=fnd&pg=PT391&dq=SELF-PERCEPTION+suzan+harter+evidence&ots=UGrbx6-3o2&sig=Ha_tCr6wALmhARYrEmxUOqRu-vQ&redir_esc=y#v=onepage&q&f=falsehttps://www.tandfonline.com/doi/abs/10.1207/s15327752jpa6501_8https://www.taylorfrancis.com/chapters/edit/10.4324/9780203767696-5/3-developmental-processes-construction-self-susan-harter
Comentarios