אבל שנייה לפני- אני רוצה להזכיר שבימים אלו רצה סדרת ההרצאות “איך להציב גבולות בלי לאבד את הילד שלך (ואת עצמך) בדרך? לא סתם קראתי לסדרה הזו ככה- כי אני באמת רוצה להציב גבולות אבל אני גם באמת לא רוצה לאבד אותם בדרך, ובעיקר אני לא רוצה שהם יאבדו את עצמם. כי זה מה שקרה לי. בסדרת ההרצאות נבין מה עומד בבסיס ההתנהגות של הילד שלנו ואיזה כלים מבוססי-מחקר יש לנו כדי לשים לו גבול שבאמת יהיה יעיל ורלוונטי. כל המרצים הם חוקרים באקדמיה- כך שתקבלו גישה למחקר הכי עדכני על גבולות ומשמעת. ובאופן אישי ההרצאה הראשונה שכבר הייתה, של פרופסור אלה דניאל, הייתה אחת הטובות שהיו במאמאדע בעיני. מההרצאות האלה שאחריהן אני מרגישה אמא טובה יותר, ואני לגמרי מרגישה את ההשפעה שלהן עלי ביומיום. אני אומרת את זה כמור, כאמא לא כמאמאדע. בקיצור, בואו גם. מכאן אפשר לקבל פרטים נוספים ולהירשם. אם את חברת מועדון הכניסה חינם.

ועכשיו נחזור לטנטרומים. אז אמרנו שעכשיו הגיע הזמן להבין את תופעת הטנטרומים לעומק.

קודם כל, למה בכלל יש טנטרומים? למה זה טוב הדבר הזה?

ברמה הכי בסיסית טנטרומים נולדים מתוך קונפליקט. לפעמים זה קונפליקט פנימי- הילד עייף, רעב, לא מרגיש טוב. ולפעמים זה קונפליקט עם ההורה, עם האח, עם חבר, עם העולם. הילד לא יודע מה לעשות עם כל הרגשות הגדולים האלה ופוצח בטנטרום. אפשר לחשוב על טנטרומים ככלי מאוד ראשוני, וגס יש לומר, שדרכו הילד מבסס את האוטונומיה שלו- זו דרך מאוד עוצמתית וחזקה לעמוד על שלו. לפעמים זה גם מצליח לו. אבל חוץ מהכעס שמאפשר לילד להתנגד ולעמוד על שלו, טנטרום מערב גם רגשות של עצב. העצב הוא זה שמאפשר לילד לחפש ולקבל נחמה מהמבוגר. מחקר אחד מצא שב-30% מהמקרים טנטרום של ילד צעיר הסתיים בחיבוק, התכרבלות או מחווה אחרת של פיוס. איזשהו ביטוי למפגש בין המצוקה של הילד לבין הנכונות של ההורה להציע לו נחמה. לפעמים ההורה הוא זה שעשה את הצעד אל הילד, ולפעמים הילד הוא זה שעשה את הצעד אל ההורה. במידה מסוימת אפשר לראות את הפיוס כשלב האחרון של הטנטרום. אז במשפט אחד-  טנטרומים הם תוצר של קונפליקט, פנימי או חיצוני, והם משרתים את הילד בשתי דרכים: לעמוד על שלו ולקבל נחמה מההורה. לא רע סך הכל.

מה קורה לילד שלנו בזמן טנטרום?

ועכשיו אני רוצה שנעבור לדבר על התהליכים המרתקים שמתחוללים בתוך הילד שלנו בזמן טנטרום.

העבודה המדעית הראשונה על טנטרומים התפרסמה בשנת 1931. אבל למרות שתופעת הטנטרומים היא סופר נפוצה ולמרות שהיא מטרידה את מנוחתם של רוב ההורים במערב עברו כמעט 70 שנה עד שיצא המחקר הבא על טנטרומים. אבל תכף תראו שהיה שווה לחכות. במחקר הזה שיצא בשנת 2003 אספו דיווחים מ-335 הורים לילדים בני שנה וחצי עד 5, ילדים עם התפתחות טיפיקילית. ההורים התבקשו לתעד מה הילד עושה בכל חצי דקה של טנטרום מתוך רשימה של 14 התנהגויות אופייניות לטנטרום. על בסיס הנתונים האלה החוקרים יצרו טנטרוגרמה לכל ילד. טנטרו-מה? כן, טנטרוגרמה. זו לא המצאה. טנטרוגרמה היא בעצם מפת התנהגויות לאורך הטנטרום. דרך מפה כזו אפשר להבין מהו מבנה הטנטרום- אילו התנהגויות מופיעות, באיזו תדירות ומתי. אני חייבת להודות שממש התרשמתי מהריגורוזיות של המחקר הזה וממחקרים נוספים של אותו חוקר שקוראים לו מייקל פוטגל. נדיר למצוא כימות ברמה כזו במחקרים בהתפתחות הילד. אז הייתי חייבת לעשות קצת סטוקינג וגילית שהוא באמת פיזיקאי במקור- וזה כזה מגניב להשתמש בכלים של מדעים מדוייקים כדי להבין תופעות מורכבות כמו טנטרומים. סתם הייתי חייבת לחלוק את ההתלהבות שלי.

בכל מקרה, בואו נחזור למחקר ולטנטרוגרמות. כשהחוקרים לקחו את כל הטנטגרומות האלו וניסו להבין מה משותף לכולן בכלים חישוביים (הם עשו PCA למי שמכירה)- הם מצאו שני רכיבים עיקריים של טנטרומים: כעס ומצוקה. 

1. רכיב הכעס כולל התנהגויות כמו צרחות, צעקות, מכות, בעיטות, זריקת חפצים ורקיעה. גם הקשתה של הגב ומעין נוקשות של הגוף הן התנהגויות כעס אבל הן שונות בכך שיש להם מאפיינים כמו-רפלקסיביים. 
2. רכיב המצוקה כולל התנהגויות כמו בכי, יללות, חיפוש נחמה אצל ההורה ולפעמים גם קריסה על הרצפה או ריפיון כזה של הגוף, שקיעה כזו של הגוף. מה זה אומר חיפוש נחמה? לבקש לשבת על הברכיים של ההורה, להתקרב אל ההורה, לגעת בו להושיט ידיים כדי שירימו אותו וכו’. כעיקרון הרגש המרכזי ברכיב המצוקה של הטנטרום הוא עצב, אבל בחרו במילה מצוקה כי לכלול התנהגויות שבשגרה לא ממש מאפיינות עצב כמו קריסה לרצפה. 

 

כמה שנים אותם חוקרים אספו נתונים שהפעם לא התבססו על דיווחי הורים אלא על ניתוח של צילומי וידיאו של טנטרומים שקרו בבית. בסך הכל הם ניתחו 193 סרטוני וידיאו של טנטרומים של 88 ילדים בני שנתיים ושלוש. אני שוב עוצרת רגע כדי להתרשם מהמתודולוגיה והריגורוזיות. זה נדיר. בניגוד למחקר הקודם שאפשר לנו לדעת מה קורה בכל חצי דקת טנטרום, במחקר הזה הדיוק היה לרמת השנייה. איזו התנהגות הילד מראה בכל שנייה ושנייה של טנטרום. הממצאים חיזקו עוד יותר את המודל שדיברנו עליו קודם- הם חשפו שכעס ומצוקה הם לא רק רגשות שונים שבאים לידי ביטוי בזמן טנטרום, אלא שהם גם מראים דפוסים שונים לאורך הטנטרום. 

באופן כללי, הכעס מגיע לשיא בתחילת הטנטרום ואז דועך. לעומת זאת, המצוקה נשארת יחסית יציבה לאורך כל הטנטרום. התנהגויות הכעס מגיעות בגלים קצרים לאורך הטנטרום ומופיעות פחות מ-4.5 שניות בכל דקת טנטרום. לעומת זאת, התנהגויות מצוקה ממושכות יותר ומופיעות באופן די רציף לאורך הטנטרום. בכל הטנטרוגרמות במחקר, המצוקה נמשכה יותר זמן מהכעס- כך שאפשר לדעת שטנטרום נגמר כשהבכי או היללות נפסקות. בעצם שמה שמאריך את הטנטרום הוא ככל הנראה הימשכות המצוקה. אגב, עוד ממצא מעניין הוא שכל הרגשות ועצב במיוחד נמשכו יותר זמן בנוכחות של אנשים קרובים, כמו למשל הורים.

אבל חכו יש עוד. זוכרות את הפיזיקאי שהזכרתי קודם? אז הוא הגדיל לעשות וניתח את דפוסי הקול שילדים מפיקים בזמן טנטרום. הוא והחוקרים שלו הקליטו טנטרומים בבתים של 13 ילדים בני שנתיים־שלוש, וסיווגו את הקולות שהפיקו לפי מאפיינים אקוסטיים: תדר, עוצמה, שינויים לאורך הזמן. הם הצליחו לזהות 5 סוגים של קולות: צרחה, צעקה, בכי, קיטור (באנגלית זה נקרא fuss) ויללה או מה שאנחנו קוראות לו לרוב התבכיינות. 

הקולות האלו חולקו לשתי קבוצות לפי מודל הכעס-מצוקה של טנטרום:

• קולות של כעס שכללו צעקות וצרחות
• וקולות מצוקה שכללו בכי, יללות וקיטורים

 

ואכן נמצא הבדל בין קולות של כעס לקולות של מצוקה. רק כמה מילים על מה זה תדר- בקצרה, מדובר בכמה פעמים בשנייה הקול רוטט. ככל שהתדר יותר גבוה הקול נשמע לנו חד יותר. כמו למשל בצרחה [קול של צרחה] וכשהתדר נמוך יותר  הקול נשמע עמוק ורך יותר, כמו בכי [קול של בכי]. 

עכשיו לממצאים: קולות של כעס מראים בהתחלה עלייה חדה ופתאומית בתדר ומגיעים לתדרי שיא גבוהים. לעומת זאת קולות של מצוקה מראים עלייה הדרגתית יותר בתדר בתחילתם ותדרי השיא שהם מגיעים אליהם נמוכים יותר. כך שכן, אפשר ממש לשמוע מה עובר על הילד בזמן הטנטרום- מתי הוא כועס, מתי הוא עצוב- רק לפי הקול. 

זה לא אומר שאתן תדעו להבחין בזה בעצמכן בעין בלתי מזוינת, מה שנקרא- אבל הממצאים מניתוחי הקול יחד עם הממצאים מניתוחי הוידיאו ומדיווחי ההורים מלמדים אותנו שטנטרום הוא לא מופע כאוטי של התנהגויות (כמו התקף אפליפטי) אלא פרופיל התנהגותי שיש לו ארגון פנימי מסודר. טנטרום כולל שילוב של רגשות כעס ומצוקה שבאים לידי ביטוי בדפוסים אופייניים לאורך הטנטרום. בעיני, זה סופר מגניב.

מתי טנטרומים הם סיבה לדאגה?

אז כבר הבנו שטנטרומים הם חלק נורמלי מהילדות המוקדמת. אבל הבטחתי לכן שנדבר גם על דגלים אדומים- מתי טנטרומים הם כן סיבה לדאגה. 

מחקר שפורסם בשנת 2008 השווה בין טנטרומים אצל ילדים עם דיכאון או הפרעות התנהגות לבין טנטרומים של ילדים עם התפתחות תקינה. המטרה הייתה לזהות אילו התנהגויות טנטרום מקושרות לבעיות קליניות. במחקר השתתפו 279 ילדים בני 3-6, חלקם עם בעיות נפשיות וחלקם לא.

החוקרים זיהו 5 מאפיינים של טנטרומים שמהווים גורמי סיכון להתפתחות של הפרעות בהמשך:

1. מצב שבו יותר מ-50% מטנטרומים גורמים לפגיעה בדמות המטפלת או להרס של חפצים.
2. פגיעה עצמית בזמן טנטרומים, כמו ילד שדופק את הראש שלו על הקיר או מרביץ לעצמו
3. תדירות גבוהה של טנטרומים- 5 טנטרומים ביום מחוץ לבית או 10 טנטרומים בתוך הבית, במשך כמה ימים בשבוע
4. אורך הטנטרומים, הקריטריון כאן הוא טנטרום ארוך מ-25 דקות, אם כי מחקרים אחרים מציעים קריטריון של 15 דקות
5. חוסר היכולת של הילד להרגיע את עצמו ותלות מוחלטת בדמות הטיפולית כדי להירגע

אבל לפני שאתן נלחצות שימו לב- אם הילד שלכן מראה אחד או יותר מגורמי הסיכון האלו זה לא אומר שהוא בהכרח יפתח הפרעות בהמשך. 30% מהילדים במחקר, ילדים עם התפתחות תקינה בלי הפרעות, הראו לפחות אחת מההתנהגויות האלו שנחשבות גורם סיכון. כך שאם מדי פעם יש טנטרומים קיצוניים זה עדיין יכול להיחשב כחלק מהטווח התקין בלי חשש להתפתחות של הפרעות מצב רוח או התנהגות. 

המחקר שסיפרתי עליו כרגע פורסם בשנת 2008, ומסתבר שהחוקרים המשיכו לעקוב אחרי הילדים עוד 15 שנים אחר כך. הממצאים התפרסמו בשנת 2023. 

קודם ראינו שגם תוקפנות כלפי אחרים וגם תוקפנות עצמית היו קשורות לרמות גבוהות יותר של הפרעות שנבדקו כשהילדים היו בגן. אבל בהמשך, בילדות המאוחרת ובגיל ההתבגרות, תוקפנות כלפי אחרים בטנטרומים לא ניבאה הפרעות נפשיות בהמשך, אבל תוקפנות עצמית כן ניבאה באופן מובהק חומרה גבוהה יותר של דיכאון, חרדה, הפרעת התנגדות והפרעות התנהגות. ילדים עם רמות גבוהות של תוקפנות גם כלפי אחרים וגם כלפי עצמם פיתחו את ההפרעות הקשות ביותר. כך שנראה שפגיעה עצמית היא נורת אזהרה משמעותית. לעומת זאת, תוקפנות כלפי אחרים לבדה היא לא בהכרח סימן לפתולוגיה ויכולה להופיע גם אצל ילדים עם התפתחות תקינה.

עוד כמה דגלים אדומים שעלו ממחקרים אחרים: טנטרומים שמופיעים משומקום out of the blue בלי שום טריגר, טנטרומים שנמשכים עד גיל 8-10, ואם נחזור להגדרה מתחילת הפרק- אמרנו שמה שמאפיין טנטרומים זה שמדובר באפיזודות חולפות כאשר בין לבין הילד מתנהג רגיל. אם בין הטנטרומים הילד ממשיך להיות במצב רוח שלילי, זה גם משהו לשים לב אליו. 

כמובן שכל הדברים שאמרתי כאן הם לא תחליף לייעוץ מקצועי ואם עולה בך ספק תמיד שווה להתייעץ עם גורמי מקצוע מוסמכים- או כדי להירגע או כדי לקבל טיפול ותמיכה מתאימים.

אסטרטגיות להתמודדות עם טנטרומים

ולסיום סיומת- בואו נדבר על מה עושים עם הטנטרומים האלה? אילו אסטרטגיות יעילות המחקר יכול להציע לנו? אז קודם כל, אין לו הרבה להציע. אבל יש מחקר אחד מאוסטריה שיכול לתת לנו כמה כיוונים. במחקר שהתפרסם בשנת 2022 השתתפו 158 ילדים בני 1.3 עד 3.5 וההורים שלהם, כולם ממעמד ביניים. וזה היה מחקר ניסויי. מה הכוונה? נסיין הגיע לבית של המשפחה ושם יצר סיטואציה מתסכלת- הוא נתן לילד לשחק באיזשהו משחק ואחרי דקה לקח לו אותו ונעל אותו בתוך קופסה שקופה, כך שהילד לא היה יכול להוציא ממנה את הצעצוע כי הפתח היה קטן מדי ליד שלו. 

החוקרים רצו לבדוק מה סף התסכול של הילד, כלומר כמה זמן לוקח לילד להתחיל להיות מתוסכל, את עוצמת התסכול, כמה זמן נמשך התסכול ומה אסטרטגיות ההתמודדות שלו עם התסכול. בשלב הראשון שנמשך משהו כמו 2 דקות ההורה היה פסיבי במטרה לזהות את האסטרטגיות שהילד משתמש בהן בעצמו, ובשלב השני ההורה היה אקטיבי ועזר לו להתמודד במטרה לזהות את האסטרטגיות שההורים משתמשים בהן כדי לעזור לילד. ושימו לב- הם חזרו על אותו ניסוי פעם אחת עם אמא ופעם אחת עם אבא, בשני ביקורים שונים בבית של המשפחה, כדי לראות אם יש ביניהם הבדלים. ותכף תראו שיש.

קודם כל, החוקרים מצאו שאצל 22% מהילדים התסכול התפתח לטנטרום, לא משנה אם ההורה התערב או לא התערב. ועכשיו בואו נעבור לאסטרטגיות התמודדות, קודם של הילד ואז של ההורים. אז הם מצאו שילדים השתמשו ב-3 דרכי התמודדות מרכזיות עם התסכול: הדרך הכי נפוצה by far הייתה הרגעה עצמית, כמו למשל למצוץ את האצבע או לחבק בובה. עוד דרך הייתה הסחת דעת, למשל להסתכל על משהו אחר במקום על הקופסה השקופה עם הצעצוע. ודרך נוספת הייתה שימוש במשחקי דימיון, למשל ילדים שהתחילו לדבר עם הצעצוע “אוי אני רואה שאתה תקוע בפנים, גם אני רוצה לשחק איתך ואני לא יכול. יש לך אוכל שם?”, אולי ליטפו אותו דרך הפתח וכו’. 

ומה היה הכי אפקטיבי מבין 3 הדרכים? מסתבר שמשחקי דימיון. הרגעה עצמית הפחיתה את התסכול ב-20%, הסחת דעת ב-50% ומשחקי דימיון ב-70%. אסטרטגיות של בריחה וחיפוש נחמה מההורה היו לא אפקטיביות בעליל. מבחינת הבדלי גילאים, ילדים צעירים יותר נטו להסחת דעת וילדים גדולים יותר נטו להשתמש בדימיון. ובנות נטו יותר להרגיע את עצמן ופחות השתמשו בדימיון בהשוואה לבנים. 

ומה לגבי ההורים? אלו האסטרטגיות שנמצאו הכי יעילות להפחתת תסכול: הסחת דעת, שכאן ההורה מפנה את תשומת הלב של הילד למשהו אחר בחדר, או מחליף נושא שיחה. אסטרטגיה יעילה נוספת היא reframing, מסגור מחדש של הסיטואציה- כלומר הצעת פרשנות חדשה לסיטואציה, למשל דרך שיח על רגשות ופתרונות למצב. למשל: “אני רואה שאתה מתוסכל כי נעלו לך את הצעצוע. לפעמים גם לי קשה כשמשהו לא הולך לי. רוצה שנחשוב מה אפשר לעשות בינתיים?”

באופן מעניין ניסיונות להרגיע את הילד או לעודד אותו לא היו יעילים, ולפעמים להפך- הם רק החמירו את התסכול. ומי שנטו יותר להשתמש באסטרטגיה הזו של הרגעה היו אמהות, בעוד שאבות השתמשו יותר בהדגמה ובמסגור מחדש- כלומר הציעו פחות תמיכה רגשית ויותר פתרון בעיות. וכמו שראינו- זה יעיל יותר. באופן כללי, אגב, ילדים היו מתוסכלים יותר בנוכחות אמהות, ופחות בנוכחות אבות. וכמו במקרה של הילדים, האסטרטגיות הכי נפוצות היו גם הכי פחות יעילות.

אז מה עוזר להתמודד עם תסכול שיכול להידרדר לטנטרום, לפחות אצל בני 1.3-3.3? אסטרטגיות יעילות מהצד של הילדים הן הסחת דעת ומשחקי דימיון, ואסטרטגיות יעילות מהצד של ההורים הן הסחת דעת והצעת פרשנות חדשה לסיטואציה. הרגעה ועידוד דווקא לא. 

בואו נסכם,

התחלנו את הפרק, כרגיל, בהגדרות. בפשטות, טנטרום הוא אפיזודה קצרה של התנהגויות קיצוניות, לא נעימות ולפעמים תוקפניות בתגובה לתסכול ולכעס. ראינו שטנטרומים הם תופעה סופר סופר נפוצה בילדות המוקדמת. טנטרומים מתחילים לרוב סביב גיל שנה וחצי, השיא מגיע סביב גיל 2-3 ואחר כך פוחת בהדרגה, כאשר אצל רוב הילדים הטנטרומים יפסקו עד גיל 5. יש הבדלים גדולים בין ילדים גם בתדירות הטנטרומים וגם במשך הטנטרומים. טנטרום ממוצע נמשך משהו כמו 4 דקות אבל גם כאן הטווח רחב ויכול לנוע בין חצי דקה לחצי שעה. ראינו גם שסביר יותר לצפות לטנטרומים בשעות הבוקר המאוחרות ואחר הצהריים ערב. 

למדנו שטנטרומים נולדים מתוך קונפליקט בתור אחד הכלים שילדים משתמשים בהם כדי לבסס אוטונומיה, בשלב שבו התפקודים הרגשיים, הקוגניטיביים והשפתיים שלהם עדיין בחיתולים. ואולי הכי מעניין ראינו שטנטרום הוא לא כאוס שלם, אלא שיש לו ארגון פנימי. שני התהליכים הרגשיים העיקריים שמתרחשים בזמן טנטרום הם כעס ומצוקה ולכל אחד מהם פרופיל שונה. כעס כולל התנהגויות כמו צרחות, צעקות, מכות, בעיטות, זריקת חפצים ורקיעה ברגליים ומצוקה כוללת התנהגויות כמו בכי, יללות וחיפוש נחמה אצל ההורה. הכעס מגיע לשיא בתחילת הטנטרום ואז דועך. לעומת זאת, המצוקה נשארת יחסית יציבה לאורך כל הטנטרום. 

ראינו שלמרות שטנטרומים הם תופעה לגמרי נורמטיבית יש כמה וכמה דגלים אדומים שעשויים לנבא הפרעות מצב רוח והתנהגות בילדות ובהמשך החיים. הנה הם, בקצרה: תוקפנות חמורה כלפי אחרים או חפצים בזמן הטנטרומים, טנטרומים בתדירות גבוה מאוד או טנטרומים ארוכים מאוד (יותר מ-15 דקות), טנטרומים שמופיעים משומקום, טנטרומים שנמשכים גם בגיל מאוחר. ואולי הדגל הכי אדום- פגיעה עצמית בזמן טנטרום.

ולסיום סיומת דיברנו על אסטרטגיות התמודדות עם תסכול. ראינו שאסטרטגיות יעילות מהצד של הילדים הן הסחת דעת ומשחקי דימיון- הרגעה עצמית כמו מציצת אצבע דווקא לא. ואסטרטגיות יעילות מהצד של ההורים הן הסחת דעת והצעת פרשנות חדשה לסיטואציה. הרגעה דווקא לא. 

האמת שלא חשבתי שאני ככה אהנה מהנושא הזה. אבל כמו במקרה של שקרים, מהפרק הקודם בפודקאסט, אני חושבת שהמחקר נותן זווית על טנטרומים כמו ששומדבר אחר לא יכול לתת. ואני אישית עפה על זה. ואם כבר הגעתן עד כאן, אני מזכירה שאם אתן רוצות לקבל גם את הזווית המחקרית על הצבת גבולות- סדרת ההרצאות זמינה לרכישה עד סוף החודש, סוף יולי 2025. הרשמה דרך כאן. 

אם נשארתן עם עוד מחשבות ושאלות בעקבות הפרק- אני כרגיל מזמינה אתכן לא להישאר איתן לבד. בתיאור הפרק צירפתי לכן קישור לדיון על הפרק בקבוצת הפייסבוק של מאמאדע, שם נוכל להמשיך לדבר ולחשוב יחד.

השארתי לכן בתיאור הפרק גם קישור לתמלול של הפרק למי שמעדיפה לקרוא, רשימה מלאה של המקורות המחקריים וגם קישור לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע כדי שתוכלו להישאר מעודכנות במדעי ההורות. אה וכמובן, קישור להרשמה לסדרת ההרצאות על גבולות.

אשמח כמובן אם תדרגו את הפודקאסט בחמישה כוכבים כדי שנוכל להגיע לכמה שיותר הורים שזקוקים לידע מקצועי ומבוסס-מחקר.

תודה לאופק פרחי העורך הנהדר של הפודקאסט.

אנחנו סיימנו להיום, נתראה בפרק הבא.