פרפקציוניזם מכוון-ילד

ועכשיו נעבור לסוג השני של פרפקציוניזם בהורות- פרפקציוניזם מכוון-ילד. כמו הלחץ התרבותי שמופעל עלינו להיות אמהות מושלמות, היום יש גם לחץ שמופעל על הילדים להיות מצטיינים ויוצאי דופן בכל תחום: בלימודים, בספורט, חברתית וכו’. רק תראו כמה אנרגיות הורים משקיעים היום בהכנות למבחני מחוננים. 

אז מה זה בדיוק אומר הורה עם פרפקציוניזם מכוון-ילד? 

• אני מציבה לילד שלי סטנדרטים גבוהים, אני רוצה שהילד שלי ישאף למצוינות
• אני דורשת מהילד שלי להיות מסודר ומאורגן
• ואני מסתובבת עם תחושה תמידית שהילד שלי לא עומד בציפיות שלי

בשני מחקרים מפולין מצאו שמה שקשור לשחיקה הורית ולסטרס זה לא הסטנדרטים הגבוהים מהילד ולא הדרישה ממנו לסדר וארגון, אלא הפער, תחושת התסכול המתמדת שהילד שלי לא עומד בציפיות. אני חוזרת- לפי תוצאות המחקר נראה שהורים נוטים להישחק לא בגלל שיש להם סטנדרטים גבוהים מהילד, או דרישות ממנו להיות מסודר, אלא בגלל הפער בין הציפיות שלהם מהילד. למה דווקא הפער? כי ההורה מוצא את עצמו במאבקים אינסופיים עם הילד שלא עומד בציפיות שלו ובאיזשהו מובן מפרש את הכשלים של הילד (בעיניו לפחות) ככישלון אישי שלו כהורה וכאדם. המשאבים הרגשיים נשחקים, והופ קיבלנו שחיקה הורית.

אגב, גם במחקר הזה נמצא שאינטליגנציה רגשית היא גורם מגן- הורים שמתוסכלים מהפער בין הציפיות שלהם מהילד למציאות, מראים פחות שחיקה אם יש להם אינטגלינציה רגשית גבוהה יותר.ככל הנראה, אינטליגנציה רגשית מאפשרת להורה לווסת רגשות, להבין את החווייה של הילד ולהתמודד עם אכזבה – ובכך להקטין את הסיכון לשחיקה. 

ושוב, אנחנו רואות שהסטנדרטים הגבוהים הם לא בעיה בפני עצמם, בין אם מדובר בסטנדרטים שלי כהורה או הסטנדרטים שאני מציבה לילד שלי, הבעיה היא הביקורת והספקות העצמיים. ובשני המקרים, אינטליגנציה רגשית לא מבטלת את הקשר בין פרפקציוניזם לשחיקה אבל היא כן ממתנת אותו. אז יש כאן חדשות מעודדות למי מאיתנו שיש  לה אינטליגנציה רגשית גבוהה, ולמי שרוצה לשפר אותה- כי זה בהחלט אפשרי.

פרפקציוניזם מוכתב חברתית

ועכשיו נעבור לסוג הפרפקציוניזם השלישי והאחרון- פרפקציוניזם מוכתב חברתית, שזה תחושת לחץ לעמוד בציפיות גבוהות שמגיעות מאחרים. בהקשר של ההורות, הכוונה היא לאמונה שלי שמצפים ממני להיות אמא מושלמת.

• רק אם אהיה אמא מושלמת החברה תחשוב שאני אמא טובה.
• החברה מצפה מהורים להיות מושלמים.
• רוב האנשים ישפטו את היכולת ההורית שלי לפי כמה אני קרובה לשלמות.

קודם כל מבין כל סוגי הפרפקציוניזם, זה סוג הפרפקציוניזם שמראה את הקשר הכי חזק עם שחיקה הורית. וכמו שכבר אמרתי קודם, גם מחוץ לשדה ההורות, זה הפרפקציוניזם הכי מבאס ברמת ההשפעות שלו על האדם.

לפני רגע אמרנו שאינטליגנציה רגשית יכולה למתן את הקשר בין פרפקציוניזם לשחיקה, כשמדובר בפרפקציוניזם שמכוון כלפי עצמי כהורה או כלפי הילד שלי. מחקר מפינלנד שהשתתפו בו 500 אמהות בשנה הראשונה אחרי הלידה מצא גורם אחר שיכול למתן את הקשר בין פרפקציוניזם מוכתב חברתית לשחיקה והוא- ערך עצמי. הרעיון הוא שאם אני תופסת את עצמי כראויה וכבעלת ערך, אני עמידה יותר אל מול הלחצים החברתיים להיות אמא מושלמת. 

אז נכון שפרפקציוניזם מוכתב-חברתית הוא האופן שבו אני תופסת את הציפיות החברתיות – ולא כולנו תופסות אותן באותה דרך, ולכן חלקנו נהיה פרפקציוניסטיות פחות וחלקנו יותר – אבל אני כן רוצה להתייחס כמו שצריך לציפיות החברתיות האלה, שמתקיימות מחוץ לנו, כי הן אמיתיות ורבות-עצמה. 

בעולם המערבי, אִמָּהוּת נתפסת כה-מטרה של החיים שלנו, מימוש הנשיות האולטימטיבית. בעיניים מערביות, אמהות הן אלו שאחראיות לטפל בילדים ולהתמסר למשימה הזו באופן מלא, לשים את הצרכים של הילדים שלהן לפני הצרכים שלהן עצמן. אבל זה לא הכל- בניגוד לפעם, היום נשים נמצאות בשוק העבודה וגם שם הציפיות מהן מאוד גבוהות. אז גם להיות אמא מדהימה וגם עובדת מדהימה- זה הרבה יותר מדי. והרשתות החברתיות רק הוסיפו דלק מטוסים לדבר הזה, ואני מניחה שכולכן יודעות על מה אני מדברת. 

באופן מאוד מתבקש, הנורמות והציפיות החברתיות האלה מאוד משפיעות על מה שאנחנו מרגישות חושבת ואיך אנחנו בסופו של דבר מתנהגות. אני זוכרת איך חוקרת באחת המעבדות, איפה שעשיתי דוקטורט, אמרה לי כשהייתי בהיריון הראשון שלי: מי שחוזרת לעבודה אחרי יותר מחודש לא נמצאת במקצוע הנכון. אני הלכתי עם המשפט הזה הרבה מאוד זמן. בסוף עזבתי, עברתי לחינוך ביתי והקמתי את מאמאדע- אבל לקח לי הרבה זמן לבנות איזה עמוד שדרה בתוך זה, וגם העמוד שדרה הזה לפעמים מתעופף לו ברוח.

יש מחקר בלגי, אגב נראה שבלגים ופולנים ממש מתעניינים בנושא של פרפקציוניזם בהורות, אז במחקר הזה שהשתתפו בו 169 אמהות מצאו דבר מאוד מעניין- אמהות שמרגישות יותר לחץ מהסביבה להיות אמהות מושלמת משתמשות בשתי אסטרטגיות:

1. הימנעות מטעויות– אמהות חרדות שלא יעמדו באחריות ובמחויבויות שלהן כאמהות ועסוקות כל הזמן במחשבות איך להימנע מכישלונות וטעויות.
2. שמירת סף אמהית– maternal gatekeeping באנגלית. הרעיון הוא שכדי שאמא תרגיש שהיא עומדת בציפיות, היא מגבילה את המעורבות של בן הזוג שלה, האבא, בטיפול בילדים. היא מנהלת את המטלות, היא קובעת את הסטנדרטים איך ומה צריך לעשות, היא לא מאמינה שבן הזוג שלה יכול להתמודד איתן, ואם הוא כבר עושה אותן, היא עושה אחריו מחדש. היא לא חולקת איתו מידע חשוב שיכול לעזור לו בגידול הילדים, וככה בעצם דואגת לשמור אותו מחוץ לתמונה. או יותר נכון- לשמור על המקום והזהות שלה כאמא טובה, שלא לומר מושלמת. במחקר הזה טוענים שזה מנגנון שעוזר לאמהות להתמודד עם הלחץ להיות אמא מושלמת. 

שתי האסטרטגיות האלה- אסטרטגיית ההימנעות מטעויות כאמא, ושמירת סף אמהית נמצאו במחקר כקשורות לשחיקה הורית גבוהה יותר.

אז יש לנו כאן פרדוקס- הלחץ שמופעל על נשים להיות אמהות מושלמות נועד לגרום לנו להיות אמהות יותר מעורבות ומיטיבית וכך לגדל ילדים מצליחים ומאושרים, אבל כפי שראינו הלחץ הזה יכול להוביל בדיוק לאפקט ההפוך- לשחיקה הורית וכל ההשלכות השליליות על ההורות והילדים שמגיעות איתה.

עד עכשיו ראינו שיש שלושה סוגים של פרפקציוניזם בהורות- פרפקציוניזם כלפי עצמי כהורה, פרפקציוניזם כלפי הילד שלי ופרפקציוניזם מוכתב-חברתית. ראינו שכל סוגי הפרפקציוניזם האלה קשורים לשחיקה הורית. כלומר ככל שאני יותר פרפקציוניסטית, לא משנה מאיזה סוג, הסיכוי שלי להישחק גדל. במיוחד כשמדובר בפרפקציוניזם מוכתב חברתית. וראינו שיש גם שני גורמים שיכולים להגן על הורים פרפקציוניסטים מפני שחיקה הורית- אינטליגנציה רגשית וערך עצמי. 

העברה בין-דורית של פרפקציוניזם

אבל חוץ משחיקה הורית, שכמובן יש לה השלכות שליליות על הילדים, אני רוצה לדבר על שאלה חשובה נוספת: האם אנחנו כהורים פרפקציוניסטים מעבירים את הפרפקציוניזם שלנו לדור הבא? אמרתי כבר בתחילת הפרק שמבין 6 המימדים של פרפקציוניזם, יש שניים שמתמקדים במקורות שלו- ציפיות הוריות וביקורת הורית. יש היום תמימות דעים במחקר שפרפקציוניזם מופיע בילדות כאשר ההורים משחקים תפקיד מרכזי בהתפתחות שלו.

איך זה בדיוק קורה? חוקרים הציעו שתי אפשרויות:

1. אפשרות אחת היא שפרפקציוניזם מתפתח דרך ציפיות חברתיות– ילדים שגדלים עם הורים שכל הזמן מעודדים אותם להיות יותר טובים ויותר טובים, הופכים להיות פרפקציוניסטים. הורים כאלה, במקום לפרגן לילדים על ההתקדמות שלהם, רק מעלים כל פעם את הסטנדרטים. כך שהילד גדל בתחושה שלא משנה מה הוא יעשה- זה לא מספיק. וזה לא רק שהם לא מפרגנים לילד על התקדמות, הם גם מבקרים וקוטלים אותו כשהוא לא עומד בציפיות. כך שילדים שגדלים עם הורים כאלה מפנימים שאחרי הצלחה, אי אפשר לנוח וצריך להשיג עוד ועוד ועוד, ואחרי כישלון, הם פשוט יורדים על עצמם. ילדים כאלו לומדים שאהבה והערכה תלויות בביצועים מושלמים, ולכן כישלון הוא בלתי נסבל כי כל מה שהוא מביא איתו זה ביקורת או דחייה.
2. המנגנון השני להתפתחות פרפקציוניזם הוא למידה חברתית– לפי המודל הזה, ילדים מפתחים פרפקציוניזם דרך זה שהם צופים ומחקים את ההתנהגויות הפרפקציוניסטיות של ההורים שלהם. מה שהילד רואה זה מה שהוא לומד, פשוט.

ועכשיו נבדוק האם המודלים התיאורטיים האלה נכונים. במטא-אנליזה שיצאה בשנת 2022 ניתחו 46 מחקרים ביחד כדי לבדוק את שני המודלים שהרגע הצגתי.

בואו נתחיל מהמודל הראשון לפיו פרפקציוניזם מתפתח דרך ציפיות חברתיות. במטא-אנליזה נמצא שציפיות הוריות גבוהות קשורות לשלושת סוגי הפרפקציוניזם. לעומת זאת, ביקורת הורית הייתה קשורה רק לפרפקציוניזם מוכתב-חברתית. החוקרים מפרשים את זה ככה: ילדים שגדלו בסביבה עם סטנדרטים גבוהים במיוחד יכולים לפתח מערכת פנימית שבה “חובה להצטיין בכל תחום”. אצל חלק מהם הסטנדרטים מתועלים פנימה, שזה פרפקציוניזם מכוון-עצמי, אצל חלק מהם הסטנדרטים מתועלים החוצה, שזה פרפקציוניזם מכוון-אחר, ואצל חלק נוצרת חוויה חזקה שהעולם כולו מצפה מהם להצטיין, שזה פרפקציוניזם מוכתב חברתית. כך שמעבר להתנהגות ההורית נראה שהחוויה הסובייקטיבית של הילד מעצבת את סוג הפרפקציוניזם שיתפתח בסופו של דבר.

ומה לגבי המודל השני, לפיו פרפקציוניזם נלמד דרך חיקוי ההורים? אז גם לזה יש עדויות תומכות. במטא-אנליזה נמצא קשר חיובי בין סוג הפרפקציוניזם של ההורה לסוג הפרפקציוניזם של הילד. אפשר כמובן להגיד שהכל גנטיקה, אבל החוקרים טוענים שזה לא סביר כי לא מדובר כאן בפרפקציוניזם כללי אלא ממש אותו סוג- להורה יש פרפקציוניזם מכוון-עצמי וגם לילד יש פרפקציוניזם מכוון-עצמי, או שלהורה יש פרפקציוניזם מוכתב-חברתית וגם לילד יש פרפקציוניזם מוכתב חברתית.

אז מה המסקנה שלנו מכל זה?

לפי המחקר הקיים נראה שפרפקציוניזם מתפתח דרך שני המנגנונים האלו. מודל הציפיות מסביר איך מתפתחת מערכת של ערך עצמי מותנה, כזה שתלוי בביצועים שלי, איך מתפתחים פחד מכישלון ורגישות גבוהה לשיפוטיות. מודל הלמידה החברתית מסביר איך הילד מאמץ את סגנון הפרפקציוניזם של ההורה, ולא רק את החוויה של ציפיות, דרישות וביקורת. נראה שיש כאן מערכת משפחתית שלמה שמעבירה לילד סגנונות של הישגיות, ביקורת, שאיפה לשלמות ופחד מאכזבה- גם בדרכים גלויות (בפעם הבאה אני רוצה לראות 100!) וגם בדרכים סמויות (אני מתעקשת לקפל את אותה חולצה עשר פעמים עד שהיא תצא בדיוק כמו שאני רוצה, סיפור אמיתי אגב).

איך מטפלים בפרפקציוניזם?

טוב אני מקווה שבשלב זה כבר הצלחתי לשכנע אתכן שלמרות יחסי הציבור הטובים שיש לפרפקציוניזם, פרפקציוניזם הוא לא רכיב אישיותי שעושה לנו טוב בחיים, וכפי שראינו, הוא גם לא עושה טוב לילדים. ועכשיו נותרה השאלה: מה עושים עם זה? האם יש אפשרות לשנות את הדפוסים והנטיות שלנו, שככל הנראה מלווים אותנו כבר שנים ארוכות? החדשות הטובות הן שהתשובה היא כן. אפשר לעשות שינוי.

השיטה הטיפולית הכי נחקרת היא CBT, טיפול קוגניטיבי התנהגותי ממוקד-פרפקציוניזם. בטיפול לומדים לזהות מחשבות נוקשות (“אם לא אעשה את זה מושלם, זה כאילו נכשלתי”), לערער אותן, ולתרגל התנהגויות חדשות, כמו למשל ביצוע משימות באופן “טוב דיו” ולא “מושלם”- נגיד לשלוח עבודה להגשה לפני שהיא מושלמת בעיני. זה כמובן דורש מאיתנו ללכת לטיפול. 

כיוון נוסף שנמצא יעיל במחקר לטיפול בפרפקציוניזם הוא מיינדפולנס וחמלה-עצמית. מה שמתקשר לשלושת הפרקים הקודמים שלנו בפודקאסט, מבלי שתכננתי אגב. אני ממליצה לכן לחזור אחורה להקשיב לפרקים האלה- כי מיינדפולנס וחמלה-עצמית הם באמת כלים רבי-עוצמה עם פוטנציאל עצום לשנות את הדפוסים האוטומטים שלנו, לא רק בהקשר של פרפקציוניזם. והיום הם גם מאוד נגישים- יש פודקאסטים, וקורסים אונליין, ומלא מדיטציות ותרגולים זמינים ללא תשלום. כך שכל מה שצריך זה מספיק מוטיבציה כדי לנסות ולהתמיד. שוב- ממליצה לחזור לשלושת הפרקים הקודמים כדי לקבל מוטיבציה למה כדאי לנסות, ולהמשיך משם. אם תרצו המלצות ממוקדות, תכתבו לי בתגובות לפרק או בפוסט הדיון ואשמח להמליץ. 

טוב, בואו נסכם,

למדנו היום שלאדם פרפקציוניסט יש סטנדרטים אישיים גבוהים, הוא חושש מטעויות, יש לו ספקות עצמיים וגם נטייה לסדר, ארגון ודיוק. לפי התיאוריה, המקור לפרפקציוניזם הוא בציפיות הוריות ובביקורת הורית. ראינו שיש 3 סוגי פרפקציוניזם ודיברנו על שלושתם בהקשר ההורי: 

1. פרפקציוניזם כלפי עצמי כהורה, כלומר הדרישה שלי מעצמי להיות אמא מושלמת או אבא מושלם
2. פרפקציוניזם כלפי הילד שלי, שזו הדרישה לשלמות מהילד שלי
3. פרפקציוניזם מוכתב חברתית שזו התפיסה שלי שהחברה מצפה ממני להיות אמא מושלמת. 

ראינו ששלושת סוגי הפרפקציוניזם האלו מקושרים לשחיקה הורית, תסמונת שבהחלט נרצה להימנע ממנה. וגם גילינו שיש שני משאבים שיכולים להגן על הורים פרפקציוניסטים מפני שחיקה: אינטליגנציה רגשית וערך עצמי. חשוב להדגיש ששאיפות גבוהות וסטנדרטים גבוהים בפני עצמם לא מנבאים שחיקה, אלא אם הם באים יחד עם ביקורת עצמית וספקות עצמיים. שאלנו האם וכיצד פרפקציוניזם עובר מדור לדור. למדנו שפרפקציוניזם מתפתח בילדות דרך שני מנגנונים: ציפיות הוריות ולמידה חברתית. לפי התיאוריות, ילד גדל להיות פרפקציוניסט בגלל שבמקום לחגוג הצלחות, ההורים שלו רק העלו את הסטנדרט, וכאשר הוא נכשל- ירדו עליו וביקרו אותו. בנוסף, ילד רואה התנהגויות פרפקציוניסטית של ההורים ופשוט מחקה אותם. ראינו שלשני המנגנונים האלה נמצאה תמיכה מחקרית. ולסיום, דיברנו על שאלת מיליון הדולר: מה עושים עם זה? למרות שדפוסים פרפקציוניסטים נחרטו עמוק במוח שלנו, יש אפשרות לחרוט דפוסים חדשים- דרך טיפול CBT ותרגול של מיינדפולנס וחמלה-עצמית. אז בהחלט יש תקווה :) 

ובפעם האחרונה- מזמינה אתכן להצטרף לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע כדי לא לפספס את מבצע בלאק פריידי על ההרצאות של מאמאדע. 

עד כאן הפרק שלנו. רק לסיום יש לי בקשה אחרונה אליכן- אם תוכלו לדרג את הפודקאסט ב-5 כוכבים זה ממש ממש יעזור לי להגיע לכמה שיותר הורים שזקוקים לידע מקצועי ומבוסס מחקר. בתיאור הפרק צירפתי לכן קישור לדיון על הפרק,  קישור לתמלול של הפרק למי שמעדיפה לקרוא, רשימה מלאה של המקורות המחקריים וגם קישור לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע כדי שתוכלו להישאר מעודכנות במדעי ההורות וליהנות ממבצעי בלאק פריידי :) 

תודה לאופק פרחי העורך של הפודקאסט.

אנחנו סיימנו להיום,ניפגש בפרק הבא