העומס המנטלי: הכי שקוף שיש 

עכשיו אני רוצה לדבר על אחד המושגים היותר חשובים בכל השיח על ג’ינגול, אולי כבר שמעתן עליו ואולי לא, אבל בכל מקרה ממש כדאי שתכירו אותו. המושג נקרא עומס מנטלי או באנגלית mental load. עומס מנטלי כולל את כל המשימות הניהוליות של הפרויקט המשפחתי. לקבוע לו”זים, לתכנן ימי הולדת, לתאם חוגים, לזכור לקבוע תור לרופאה,  לארגן פליידייטים ופעילויות חברתיות, להחליט מה מבשלים, לשים לב שהבגדים של הילדים כבר קטנים ולהחליף, לבדוק אם הילדים צריכים ציוד כלשהו לבית ספר, לעקוב אחרי הקבוצות וואצאפ של הגן או הכיתה, לבחור מסגרת, לדאוג לבייביסיטר. וכו’ וכו’ וכו’. בקיצור, כל מה שצריך לעשות כדי שהבית ימשיך לתפקד. המשימות האלו נכנסות תחת המטריה של עומס מנטלי כי הן דורשות מאיתנו להחזיק בראש הרבה דברים במקביל בכל זמן נתון, להיות על זה, בלי הפוגות. זו עבודה שאף פעם לא נגמרת. ועל כן- עומס מנטלי. 

אבל מעבר לעבודה הקוגניטיבית, יש כאן גם עבודה רגשית. הרי אנחנו לא מחזיקות את כל המשימות האלו בראש בצורה קרה- אלו הילדים שלנו, בני הזוג שלנו, המשפחה שלנו. כך שהמשגות חדשות יותר של עומס מנטלי מתייחסות גם לרכיב הרגשי. כשאני קובעת פליידייט לבת שלי, זה לא מסתכם רק בלהתקשר לאמא אחרת כדי לתאם, אלא גם במחשבות על איך יהיה לה בפליידייט ואיך תסתדר עם החברה. גם כשהילדים נמצאים בגן או בבית הספר, הורים יכולים להמשיך לחשוב ולעסוק בחוויות של הילדים שלהם שם. ותוך כדי גם להמשיך לעבוד ולהסתיר את העיסוק במשפחה בזמן העבודה. ואם היום הבנזוג לוקח אותה מהגן ואני יודעת שהוא עצבני, אז אני אתעסק באיך זה יהיה לו ואיך זה יהיה לה. בקיצור מדובר בסוג של ניהול רגשות של כל אחד מבני המשפחה ושל כל המשפחה יחד.

כבר אמרנו שלהיות הורים בעולם של היום זה עמוס ודורשני, אבל מכל התופעות הנלוות, כמו המולטיטסקינג שדיברנו עליו קודם, עומס מנטלי הוא טריקי במיוחד. קודם כל הוא בלתי נראה- כל הדבר הזה קורה בתוך הראש שלנו. מדובר בעבודה שקופה לחלוטין שגם קשה מאוד לכמת. מעבר לזה, לעומס מנטלי אין גבולות, זה לא כמו להרדים את הילדים, שגם אם זה מרגיש כמו נצח בסוף זה נגמר, כנ”ל שטיפת כלים או סידור של הבית. אלו משימות עם התחלה ועם סוף. לעומת זאת עומס מנטלי לא מוגבל בזמן ולא במקום, והוא יכול אפילו לחדור לשינה שלנו (גם בלי שהילדים יעירו אותנו). וכמו שכבר אמרנו קודם, עומס מנטלי אף פעם לא נגמר, גם כשהילדים גדלים.

למרות שהמושג mental load תופס יותר ויותר מקום בשיח הציבורי, המחקר עדיין מדדה מאחור. יצאו ממש מאמרים אקדמיים ספורים בנושא ורובם תיאורטיים. מצאתי רק מחקר אחד כמותי, ששוב מראה לנו שמי שנושאות על גבן יותר עומס מנטלי הן, טם טם טם, אמהות.

בואו נשמע על המחקר. 

מחקרים שעוסקים במטלות בית פיזיות לרוב מחלקים אותן לשתיים: מטלות יומיומיות (כמו בישולים, קניות, ניקיונות, וכו’) ומטלות אפיזודיות שנדרשות מדי פעם, כמו לתקן מדף שנשבר או להרכיב מיטת קומותיים חדשה. אז במחקר הזה עשו אותו דבר רק עם מטלות קוגניטיביות. הם חילקו אותן למטלות קוגניטיביות יומיומיות – כמו קביעת חוגים ומפגשים, לזכור לקבוע תורים, להכין רשימת קניות וכו’ – ולמטלות קוגניטיביות אפיזודיות – כמו לזכור מתי הרכב צריך טיפול, להזמין טכנאי כשצריך, לנהל את הכספים של הבית וכו’. 

במחקר שנערך ב-2023 השתתפו 3000 הורים מארהב לילדים עד גיל 18. כל הורה קיבל רשימה של 21 משימות והוא היה צריך לדרג מי לרוב אחראי על המשימה הזו- בעיקר אני, בעיקר בן או בת הזוג, או ביחד בשיתוף. באופן לא מפתיע, נמצא שאמהות עושות יותר משימות יומיומיות- 79% אצל אמהות לעומת 37% אצל אבות. לעומת זאת, אבות עושים יותר משימות אפיזודיות אבל גם נשים עושות לא מעט מהן. באיזשהו מובן אפשר לומר שאמהות אחראיות לרווחה היומיומית של המשפחה, וגברים עוסקים יותר בענייני חוץ. כמובן, אנחנו מדברות כאן על ממוצעים ותמיד יש יוצאים מן הכלל.

באופן מעניין ממש, המחקר מצא פערים די גדולים בדיווחים בין אבות לאמהות- אמהות טוענות שהן עושות בעצמן את רוב הדברים, אבל התשובות של אבות שונות לגמרי. הם טוענים שהרבה מהדברים הם עושים שווה בשווה. בעיני, רק הפערים בתפיסה הם סופר מעניינים- כי לכו תתווכחו מי עושה מה כשכל אחד מצייר לו מציאות אחרת :) מעניין אם אתן מכירות את זה מהבית.

אגב, במחקר השתתפו גם הורים חד הוריים, נשים וגברים, ואצלם לא נמצא הבדל- גם אמהות וגם אבות עשו הכל מהכל. אפשר לומר שזה לא שיש להם הרבה ברירות, מצד שני זה מראה שיש כאן עניין חברתי-תרבותי יותר מאשר ביולוגי, או משהו כזה. חשוב להגיד שבמחקר הזה לא התייחסו להיבט הרגשי של העומס המנטלי, אלא רק להיבט הקוגניטיבי.

יש עוד דרך ארוכה לעשות כדי להבין לעומק את העומס המנטלי ואת ההשלכות שלו ל-well being של הורים ושל אמהות במיוחד. אבל אני חושבת שרק להנכיח אותו ולהעלות אותו למודעות זה כבר לא מעט. בסדנת ניהול זמן שהזכרתי קודם נכיר אסטרטגיות שונות להפחית את העומס המנטלי שלנו. 

אני בטוחה שבינתיים אף אחת כאן לא נפלה מהכיסא, בסך הכל זה תיאור לא רע של החיים שלנו. אבל לפעמים תמונת המראה הזו יכולה להיות מטלטלת. אז אחרי שנגענו בשתי זוויות משמעותיות של ג’ינגול  הורי – מולטיטסקינג ועומס מנטלי – אני רוצה לעבור לשאלת המחירים. 

 

מחירי הג’ינגול

אני רוצה לדבר עכשיו על שני סוגים של מחירים- סטרס הורי ושחיקה הורית. 

סטרס הורי

בואו נתחיל מסטרס או דחק הורי- בגדול מדובר בעומס הרגשי, הפסיכולוגי והפיזי שהורים חווים בתגובה לאתגרים ולדרישות ההורות. לפי התיאוריה, סטרס הוא תוצר של חוסר איזון בין גורמי הסטרס או הסטרסורים לבין המשאבים. משאבים יכולים להיות כלכליים (למשל לשלם לבייביסיטר או לעשות outsourcing למטלות בית), יכולים להיות תמיכה חברתית, גם ברמת העזרה הפרקטית וגם ברמת התחושה שאני לא לבד- זה יכול להיות בן או בת הזוג, משפחה, חברים, קהילה. כשהאיזון בין הסטרסורים למשאבים מופר- רמת הסטרס עולה. 

ונראה שיש לזה מחיר. כמה מטא-אנליזות הראו קשר מובהק בין סטרס הורי לבין well being נמוך יותר ומצב הנפשי ירוד יותר אצל ההורים. יש גם עדויות שההורות עצמה משלמת מחיר- כלומר ככל שהסטרס ההורי גבוה יותר כך איכות ההורות נמוכה יותר. וגם הילדים עצמם- שמראים יותר בעיות התנהגותיות, רגשיות וחברתיות. כך שסטרס הורי זה לא רק הסיפור שלנו, אלא משהו שמחלחל לכל המערכת המשפחתית. ומעבר לזה, ממש לא מדובר בתופעת שוליים- מחקרים מראים שבין 36-50% מההורים מתמודדים עם סטרס הורי ברמות שונות. בקיצור, נראה שלא כדאי להקל בזה ראש.

 

שחיקה הורית

ועכשיו אני רוצה לעבור לדבר על שחיקה הורית- אמנם מדובר בתופעה קצת פחות שכיחה מסטרס הורי, אבל עדיין 9% מההורים זה לא אחוז מבוטל. ובעיני כדאי לנו להכיר את התופעה- גם בשביל לטפל ובעיקר בשביל למנוע. כי אנחנו לא רוצות להגיע לשם.

המונח שחיקה הורית הופיע כבר בשנות ה-80 אבל רק ב-15 שנה האחרונות באמת נעשה מחקר רציני ומקיף בנושא.

שחיקה הורית מוגדרת כתסמונת תשישות, exhaustion syndrome שנגרמת מסטרס כרוני מופרז בתפקיד ההורי. 

לשחיקה הורית יש 4 תסמינים מרכזיים, וכדי להמחיש אותם אני אביא ציטוטים מתוך מחקרים איכותניים על שחיקה הורית.

1. תשישות מהתפקיד ההורי: התסמין שבדרך כלל מופיע ראשון הוא התשה או תשישות מהתפקיד ההורי. ההורה מרגיש מותש, שחוק, ממש “על הקצה”. התשישות יכולה להתבטא ברמה הרגשית (תחושה שאין לי עוד כוחות להתמודד), ברמה הקוגניטיבית (תחושה שאני לא יכולה לחשוב כמו שצריך) או ברמה הפיזית כמו עייפות. אני מצטטת כאן אמא לשני ילדים:
   

   “הייתי מותשת, פשוט לא הצלחתי להתמודד עם הבקשות והדרישות של הילד הגדול שלי. בכיתי מרוב עייפות, הייתי פשוט מותשת, מותשת, מותשת. […] הייתי מתעוררת בלי שום אנרגיה, וגם המשימות הכי קטנות של היום־יום נראו לי קשות. אפילו לתכנן מה נאכל לארוחת ערב היה כמו לטפס על הר. כל מאמץ קטן דרש ממני יותר מדי אנרגיה, כי פשוט לא נשארה לי. הייתי במצב הישרדות ותו לא.”

1. אובדן הנאה מההורות: תסמין שני הוא אובדן ההנאה מההורות. מצב שבו ההורה כבר לא מצליח לשאת את ההורות, מרגיש מוצף, ולא מצליח יותר להנות מזה שהוא הורה. שימו לב- לא מדובר כאן מאובדן הנאה כללית מהחיים, כמו שרואים בדיכאון, אלא אובדן הנאה מההורות, הפוקוס כאן הוא ההורות. הנה דוגמא מאמא אחרת, גם לשני ילדים.
   

   “אני לא יכולה יותר. הם רבים ובוכים בלי סוף: ‘אמא, אמא אני רעב, אמא אני צמא, אמא אני צריך לשירותים, אני צריך את זה ואת זה.’ הם רק ילדים קטנים ויש להם את כל הזכות לבקש, אבל אני פשוט לא יכולה לשמוע יותר את המילה ‘אמא’. הפעם הראשונה שהתינוק שלך אומר ‘אמא’ היא היום הכי מאושר בחיים שלך. בשלב הזה, זו כבר לא מילה שאני שמחה לשמוע. ‘אמא’ הפכה למילה של עינוי לאוזניים שלי.”

1. ריחוק רגשי מהילדים: ויש עוד. התסמין השלישי הוא ריחוק מהילדים. הורים מותשים מאבדים את האנרגיה להשקיע בקשר עם הילדים שלהם. הם מקשיבים פחות, פחות מתעניינים ברגשות ובחוויות של ילדיהם, ונמנעים מהשקעה רגשית בהורות. האהבה והחום מצטמצמים, והם בעיקר עושים את מה שהם חייבים לעשות, את המינימום: לקחת לבית הספר, להאכיל, לקלח ולהשכיב לישון- לא יותר מזה. הנה ציטוט מאבא ל-4 ילדים.
   

   “כשהתגרשתי מאשתי והתחלתי זוגיות עם סופי, עברתי בין־לילה משני ילדים לארבעה. משפחות פרק ב’ זה לא פשוט. הפכתי להיות מותש. בשלב מסוים הרגשתי שמעבר לשגרה הרגילה של לקחת לבית ספר, להאכיל ולהשכיב לישון אני כבר לא מסוגל להתמודד עם מעורבות נוספת. הקשר שלי עם הילדים הפך לשגרה טכנית בלבד. זה היה נורא.”

1. ניכור עצמי: התסמין הרביעי והאחרון הוא הפער בין מי שאני רוצה להיות למי שאני, סוג של תחושת ניכור עצמי. ההורה מבין שהוא כבר לא אותו הורה שהיה, ובטח לא ההורה שהיה רוצה להיות. הוא לא מצליח לזהות את עצמו, ומתבייש בהורה שהפך להיות. וציטוט אחרון להיום מאמא ל-2.
   

   “הייתי צל של עצמי. כבר לא יכולתי לזהות את עצמי. לא הייתי אותה אדם כמו קודם. הייתי כל כך מותשת שהרגשתי מנותקת מעצמי; קשה להסביר למי שלא חווה את זה, פשוט לא הייתי אני. אפילו כשהסתכלתי במראה, זה היה כאילו אני כבר לא רואה את עצמי.”

אז אלו ארבעת התסמינים של שחיקה הורית: תשישות מתפקיד ההורות, אובדן ההנאה מההורות, ריחוק רגשי מהילדים ותחושת הניכור העצמית אל מול הפער בין ההורה שאני רוצה להיות להורה שאני.

 

ומה ההשלכות של זה?

סקירה סיסטמטית מ-2024 שניתחה 26 מחקרים מצאה קשר מובהק בין שחיקה הורית לבין מחשבות אובדניות או מחשבות בריחה אצל ההורים, תחושות אשמה כבדות, הורים שמתמכרים לחומרים כמו אלכוהול או סמים, הפרעות שינה, פגיעה בזוגיות וגם הזנחה הורית ואפילו אלימות הורית. ויש גם מחקרי התערבות שמראים שמדובר בקשרים סיבתיים ולא רק בקשרים מתאמיים.

ועוד משהו מעניין. מכירות את ההורומון קורטיזול? הורמון שמשתחרר בזמן סטרס. יש דרך למדוד אותו, בדרך כלל דרך השתן, הרוק או השיער, והוא נותן לנו אינדיקציה לא ישירה על מצב הסטרס של הנבדק. יש מחקר שמצא שרמות הקורטיזול אצל הורים עם שחיקה הורית גבוהות יותר משל אנשים שמתמודדים עם כאב כרוני! כך שנראה שמדובר כאן בסבל אמיתי ובלתי נתפס.

 

ועכשיו נעבור לשאלה הגדולה- מה גורם לשחיקה הורית? 

בואו נתחיל במה לא. מפתיע, אבל לפי סקירה סיסטמטית מ-2023, מספר הילדים במשפחה הוא לא גורם סיכון, כלומר סביר לצפות שככל שיש יותר ילדים אז ההורות שוחקת יותר, אבל לפי המחקר לא נראה שזה המצב. גם הגיל של הילד הכי קטן במשפחה הוא לא גורם סיכון. ולמה זה מפתיע? כי המחשבה היא שכל עוד הטיפול הוא יותר אינטנסיבי בגלל שהילד קטן אז יש יותר סיכוי לשחיקה, וכשהילדים גדלים נעשה קל יותר. אבל שוב, לפי המחקר- לא. ואפילו, תתפלאו לשמוע, גם הורים במשפחות מעורבות, כלומר משפחות פרק ב’ עם ילדים משני הצדדים, וגם הורים יחידניים לא נמצאים בסיכון גבוה יותר לשחיקה הורית ביחס לשאר ההורים. 

אז מה כן? מה כן גורם לשחיקה הורית? אני הרבה חוזרת בפודקאסט הזה להקשר התרבותי, ואני רוצה להגיד מילה על זה גם כאן. יש מחקר מרשים מאוד שמדד שחיקה הורית אצל יותר מ-17 אלף הורים מ-42 מדינות ברחבי העולם. במחקר הזה נמצאו הבדלים עצומים בין מדינות- למשל, בתאילנד ואורוגוואי שכיחות השחיקה ההורית הייתה פחות מ-1% ובמדינות מערביות כמו ארה”ב ובלגיה שכיחות השחיקה ההורית עמדה על יותר מ-10%. כשהחוקרים השוו בין המדינות המערביות למדינות הלא מערביות הפער היה גדול מאוד, כשכמובן הורים במערב שחוקים יותר. בקיצור, אינדיבידואליזם מנבא שחיקה הורית. בתרבויות המערב, כאלה שמקדשות אינדיבידואליזם, שרואות בהורה כאחראי היחיד והבלעדי להצלחה של הילד, בלי שיש לו יותר מדי תמיכה חברתית וקהילתית- יש הרבה יותר שחיקה הורית. 

אבל אני לא הולכת לשלוח אתכן לחולל שינוי חברתי, אז בואו נעבור לגורמי סיכון שבאמת אפשר לעבוד עליהם ולשפר את המצב. נתחיל עם פרפקציוניזם- הורים פרפקציוניסטים עם סטנדרטים מאוד מאוד גבוהים מההורות שלהם נמצאים בסיכון גבוה יותר לשחיקה הורית. הורים שיש להם פחות תמיכה חברתית, גם ברמת המשפחה וגם ברמת החברים והקהילה, גם נמצאים יותר בסיכון. חוסר הסכמה בין בני הזוג בעניינים של הורות הוא גם גורם סיכון שעולה מתוך המחקר. ואולי הכי חשוב לקראת הסדנה שלנו על ניהול זמן- חוסר ארגון משפחתי וחוסר איזון בין הבית לעבודה הם גם גורמי סיכון לשחיקה הורית. שימו לב שכל גורמי הסיכון שהצגתי כאן הם כאלה שאפשר לעבוד עליהם- אם בטיפול זוגי, אם בחיזוק מעגלי התמיכה, אם בהדרכת הורים ואם בכלים בדוקים ופשוטים לניהול הזמן שלנו- כלים שיאפשר לנו לעשות הפרדה טובה יותר בין הבית לעבודה ולנהל את הפרויקט המשפחתי הזה בלי לאבד את עצמנו בדרך ולהגיע למצב של שחיקה.

אם אתן רוצות לבדוק מה מצב השחיקה אצלכן, אתן יכולות למלא את השאלון הזה כדי לגלות. אבל כמו שאמרתי, אנחנו מתעסקות כאן לא רק בטיפול אלא גם במניעה. כי אנחנו באמת לא רוצות להגיע למצב של שחיקה. ובהזדמנות זו, אני שוב רוצה להזמין אתכן לסדנת ניהול זמן להורים שבה תקבלו כלים פשוטים ובדוקים להתמודד עם מטלות הבית, לנהל את האנרגיה שלכן, לעשות מעברים טובים יותר בין העבודה לילדים ובין הילדים לעבודה ולתכנן בצורה יעילה יותר את היום. הסדרה זמינה לחברות מועדון מאמאדע+ ואם את עדיין לא שם, את יכולה להצטרף עכשיו ולקבל כרטיס כניסה לסדנה :) 

 

סיכום

וואי הפרק כבר ארוך, אבל אני לא יכולה שלא לסכם. זה חזק ממני.

ראינו שההורים של היום, כלומר אנחנו, עובדים יותר שעות ומבלים ומשקיעים בילדים יותר שעות. אבל למרבה הצער יש לנו רק 24 שעות ביממה. דרך אחת להתמודד עם מצוקת הזמן היא לנסות לדחוס כמה שיותר משימות באותו פרק זמן, מה שנקרא מולטיטסקינג. ראינו שמולטיטסקינג הוא לא אסטרטגיה יעילה במיוחד, אבל בכל זאת הורים בוחרים בה. וראינו שוב ושוב שמי שמג’נגלות משימות יותר מכולן הן אמהות ובפער. ומעבר למחיר בביצועים, נראה שמולטיסקטינג פוגע בהנאה של אמהות בזמן שלהן עם הילדים. דיברנו גם על עוד צרה של ההורות המודרנית- עומס מנטלי, mental load. עומס מנטלי הוא העומס שיוצרות כל המשימות שאנחנו צריכות להחזיק בראש כדי לדאוג שהבית ימשיך לתפקד- חשיבה, תכנון, קביעת לו”זים, מעקב, פיקוח. ויש גם את הרכיב הרגשי שנלווה לסיפור- כי בסופו של דבר לא מדובר בניהול קר אלא במשפחה שלנו. ראינו שהעומס המנטלי הוא בלתי נראה, הרי הוא קורה רק בתוך הראש שלנו, אין לו גבולות והוא אף פעם לא נגמר. כשמו כן הוא. וכמו במקרה של מולטיטסקינג, גם כאן אמהות מככבות ובפער. ולסיום דיברנו על המחירים של הג’ינגול הבלתי נגמר הזה- סטרס הורי ושחיקה הורית. מחקרים מצביעים על כך שלשניהם, גם לסטרס הורי וגם לשחיקה הורית, יש השלכות משמעותיות על הרווחה הנפשית של ההורים, על איכות ההורות ועל התפתחות הילדים. ולכן חשוב שננסה לאזן בין גורמי הסטרס בחיים שלנו לבין המשאבים שזמינים לנו, כדי שלא נקרוס. אנחנו לא רק רוצות לטפל במצבים של סטרס ושחיקה, אלא גם להצליח למנוע או לפחות לצמצם אותם.

אם אצלכן הנקודה של ניהול זמן וקונפליקט בית עבודה היא נקודה חלשה- סדנת ניהול הזמן היא מקום ממש טוב להתחיל ממנו. 

אם נשארתן עם עוד מחשבות ושאלות בעקבות הפרק- אני כרגיל מזמינה אתכן לא להישאר איתן לבד. בתיאור הפרק צירפתי לכן קישור לדיון על הפרק בקבוצת הפייסבוק של מאמאדע, שם נוכל להמשיך לדבר ולחשוב יחד.

השארתי לכן בתיאור הפרק גם קישור לתמלול של הפרק למי שמעדיפה לקרוא, רשימה מלאה של המקורות המחקריים וגם קישור לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע כדי שתוכלו להישאר מעודכנות במדעי ההורות. אה וכמובן, קישור להרשמה למועדון מאמאדע+

אשמח כמובן אם תדרגו את הפודקאסט בחמישה כוכבים כדי שנוכל להגיע לכמה שיותר הורים שזקוקים לידע מקצועי ומבוסס-מחקר.

תודה לאופק פרחי העורך של הפודקאסט.

אנחנו סיימנו להיום, נתראה בפרק הבא.