הסקה ביולוגית

מקור המידע הראשון שאני רוצה לדבר עליו, כלומר מקור מידע שילדים לומדים דרכו על המוות, הוא הסקה ביולוגית. ברגע שילדים מבינים איך עובדים החיים ברמה הביולוגית, נופלים להם לא מעט אסימונים לגבי המוות. בואו נסביר את זה רגע שלב שלב. ילדים צעירים מאוד מפרשים תופעות ביולוגיות כמו חיים, לידה, מוות או מחלה במונחים פסיכולוגיים והתנהגותיים. אני אסביר, ילדה בת 3, למשל, לא מבינה מוות כתהליך ביולוגי, אלא מפרשת אותו כאיזושהי התנהגות- סבתא נסעה, סבתא הלכה לישון, סבתא נעלמה. תחשבו אפילו על היריון, כמה קשה לקטנטנים לתפוס שגדל תינוק בתוך הבטן של אמא והוא הולך לצאת מתוכה. הרבה יותר קל עבורם לפרש את הדבר הזה כאמא הלכה לבית חולים לקנות לי אח חדש, או משהו כזה. 

אבל זה לא נשאר ככה לנצח. בין גיל 4-6 ילדים מתחילים לבנות מה שנקרא תיאוריה עממית folk theory של ביולוגיה, מעין הבנה בסיסית אינטואיטיבית של מושג החיים. בגילאים האלו ילדים מתחילים להבין שהגוף הוא מערכת שהתפקיד שלה הוא לשמור על החיים שלנו ושאיברים פנימיים כמו לב, ריאות או מוח קיימים כדי להשאיר אותנו בחיים. וברגע שילדים מבינים את הגוף כסוג של מכונת חיים, גם תפיסת המוות שלהם משתנה- מהבנה התנהגותית של המוות להבנה ביולוגית של המוות. הם מתחילים להבין שהמשמעות של מוות היא הפסקת התפקודים של הגוף שמביאה לסיום החיים. סבתא לא נסעה לחו”ל, אלא הגוף של סבתא לא עובד יותר. ויש לזה גם עדויות אמפיריות מעניינות. במחקר אחד, למשל, ילדים בני 3-5 השתתפו בשיעור שעוסק בגוף האדם ובמערכות הגוף השונות. אחרי זה בדקו עד כמה הם מבינים את מושג המוות. ומסתבר שהילדים שעברו שיעור על גוף האדם הראו הבנה עמוקה יותר של המוות, בהשוואה לילדים בקבוצת הביקורת שלא עברו שיעור כזה. כך שילדים לומדים על המוות לא בהכרח דרך חוויה ישירה עם המוות, אלא מתוך הסקה ביולוגית, מתוך הבנת תהליכי החיים ותהליכי הגוף.

 

חוויה ישירה של מוות

מקור מידע נוסף שדרכו ילדים לומדים על המוות הוא כמובן המוות עצמו. מפגש ישיר עם מוות- של אדם קרוב, של חיית מחמד, אפילו של ג’וק. אני מניחה שגם אתן כמוני חושבות שאם ילדים חווים מוות קרוב, אז הם גם יבינו את המוות יותר טוב. יש אמנם הרבה מחקרים שמראים שזה המצב, אבל גם לא מעט מחקרים אחרים שלא מצאו קשר בין מפגש ישיר עם המוות לבין הבנת המוות או אפילו מצאו קשר שלילי- כלומר ילדים שפגשו מוות מבינים פחות טוב את המוות. איך אפשר להסביר את הסתירות האלה? ככל הנראה זה עניין של הגדרות של מה נחשב מפגש ישיר עם המוות. הרי תסכימו איתי שמוות של אדם מהמעגל הקרוב של הילד לא שקול למוות של קרוב משפחה רחוק, ברמת הקרבה במערכת היחסים או בהשתתפות בטקסים כמו הלוויה או שבעה. בקיצור, התשובות כאן לא חד משמעיות. אבל אני כן רוצה לספר שבעודי נוברת לי במחקרים, פתאום קפצו לי מחקרים מישראל! לצערנו הרב, מאז שיש לנו מדינה ילדים בישראל חשופים באופן די רציני למוות ולמוות אלים. במחקר משנות ה-80 נמצא שילדים ישראלים מבינים מוות טוב יותר מילדים אמריקאים בכל שכבות הגיל. ואצל ילדים שגדלים בטייסת לאבות טייסים או נווטים נמצאה הבנה מתקדמת של מושג המוות כבר בגיל 4, אולי כי הם מודעים יותר לסכנה שיקרה משהו לאבא. 

 

מדיה

עוד מקור מידע שדרכו ילדים לומדים על המוות הוא המדיה- ספרי ילדים, סרטים, סדרות ומשחקים לילדים. באופן מעניין, נראה שמוות מקבל ייצוג הרבה יותר משמעותי בסרטים מצויירים מאשר בספרים. למשל, במחקר אחד שבו בדקו כמה פעמים מוות מוצג בספרי ילדים שמועדפים על הורים ובספרי ילדים שזכו בפרס, מצאו שרק ב-3% מהספרים האלה הייתה התייחסות למוות. לעומת זאת, מחקר אחר מצא שב-75% מהסרטים המצויירים יש התייחסות למוות. אם כי כדאי לציין שבסרטים המצויירים לרוב לא רואים את המוות עצמו, כלומר המוות קורה מחוץ למסך. למשל, בלשבור את הקרח אומרים שההורים של אנה ואלזה מתו אבל לא מראים את המוות עצמו, לעומת מלך האריות, למשל, ששם ממש רואים את מופסה מת. אולי זה ככה כי בסרטים מצויירים קל יותר לתאר מוות בצורה מרומזת מאשר בספרים. אגב, זה מסתדר די טוב עם זה שבספרים בלי ציורים יש יותר התייחסויות למוות. אבל יכול להיות שזה גם עניין של גיל, הרי ספרים בלי ציורים מיועדים לרוב לילדים גדולים יותר. 

ולמה זה צריך לעניין אותנו? במחקר שהשתתפו בו הורים לילדים בני 3-6 נמצא שמה שגרם לילדים לשאול שאלות על מוות ב-67% מהמקרים היה ספרים וסרטים. מחקר אחר מצא שהשיחות הכי מוקדמות עם ילדים על המוות היו קשורות למשהו שהם נחשפו אליו דרך המדיה. כלומר הילדים שלנו בהכרח יחשפו למוות, בצורה כזו או אחרת, דרך ספרים או דרך מסכים, גם מבלי לחוות מוות באופן ישיר, של חיית מחמד או סבא וסבתא. וכדאי שאנחנו נהיה מוכנות כשהם פונים אלינו עם השאלות שלהם. 

עוד דבר מעניין שכדאי להגיד בעניין זה שהרבה סרטים וספרים לילדים כוללים מסרים מבלבלים ולא ריאליסטיים על מוות ושכול. במחקר שבדק את השכיחות של ייצוגי המוות ב-57 סרטים של דיסני ופיקסאר, נמצא שב-63% מהסצנות התגובות למוות היו חיוביות או חסרות רגש, ובהרבה אחרים המוות היה מהיר ומיידי, מה שלא משקף באופן מלא את הפנים השונות של המוות במציאות. כך שהם הסיקו שמצד אחד הסרטים האלו יכולים לבלבל, אבל מצד שני יכולים לשמש הזדמנות טובה לשיח “בטוח” על המוות- מה ששוב מחזיר אותנו לעניין של שיח הורי על המוות. ובהקשר הזה אי אפשר שלא להזכיר את מלך האריות, שבו, למי שלא מכירה או צריכה להיזכר, סקאר דוחף את מופסה אחיו מהצוק ואחר כך מגיעה הסצנה קורעת הלב של סימבה הגור שלו מנסה לקרוא לאבא שלו, למופסה המת, ולהעיר אותו. כשהסרט הזה יצא נכתבו עליו מלא ביקורות על זה שזה סרט אלים ומפחיד מדי לילדים צעירים, ושהאופן שבו מציגים שם את המוות לא מותאם לילדים. מה שמסתדר יופי עם כל הדברים שאמרתי בתחילת הפרק, על המאמץ התרבותי שלנו לגונן על הילדים שלנו מפני המוות. אבל למרות כל הביקורת, הסרט הזה הפך לאחד הסרטים הכי מצליחים של דיסני בכל הזמנים. ואז חלק מהמבקרים יישרו קו ושיבחו את הסרט על התיאור הריאליסטי של מוות ואבל כחלק מגלגל החיים. אגב, בעקבות כל המחקרים שקראתי לכבוד הפרק הזה, החלטתי לצפות במלך האריות עם הבת שלי, שהיא עוד מעט בת 7. זה אחד הסרטים האהובים עלי עד עצם היום הזה וכל הידע שאני מספרת לכן עליו עכשיו בפרק עזר לי לשחרר את החשש שהסצנה עם מופסה תחדיר לה פחדים שאמא ואבא ימותו, כאילו הפחדים האלה לא היו שם קודם. כמו שסיפרתי בתחילת אבא שלה איבד אבא בגיל 9. לא צריך את מלך האריות בשביל זה. הסרט הזה באמת פתח כמה וכמה שיחות מעניינות בינינו על המוות. זו כמובן לא המלצת צפייה או משהו, שכל אחת שתעשה מה שמתאים לה ולילד או לילדה שלה. סתם התחשק לי לשתף.

אנחנו מדברות עכשיו על מקורות המידע שדרכם ילדים לומדים על המוות. דיברנו על הסקה ביולוגית, כלומר על זה שילדים לומדים על טבעו של המוות דרך הבנת תהליכים ביולוגיים באופן כללי, דיברנו גם על מפגש ישיר עם המוות ועל ייצוגים של מוות במדיה. ועכשיו אנחנו מגיעות לאחד ממקורות המידע הכי חשובים שילדים לומדים דרכם על המוות- אנחנו, ההורים שלהם.

 

שיח הורי על מוות

מתוך כל מה שאמרתי בתחילת הפרק, על הפחד הגדול מלדבר עם ילדים על המוות והניסיון לגונן עליהם מפניו, אפשר לחשוב שמשפחות במערב מדברות עם ילדים על המוות רק לעיתים רחוקות. אבל זה שאנחנו לא ששות לנדב לילדים שלנו מידע על המוות, לא אומר שהם לא מבקשים אותו מאיתנו. זו בעצם הדרך של ילדים למלא פערי ידע- לשאול אותנו שאלות. מחקרים מראים שילדים מתחילים לשאול שאלות על המוות סביב גיל 3 ובהרבה מקרים השאלות מגיעות בעקבות מוות של מישהו קרוב במשפחה. מחקר קנדי מצא שהגיל הכי שכיח שבו מתקיימת השיחה הראשונה על המוות בין הורים לילדים הוא 3-3.5. ברוב המקרים, כמובן, לא מדובר בשיחה חד פעמית, רוב ההורים במחקר דיווחו על 2-5 שיחות על המוות ולפעמים אפילו יותר. וככל שהילד גדל, כך עולה תדירות השיחות. מה שמלמד אותנו ששיח על המוות הוא תהליך מתמשך וספירלי. אגב, השאלות הכי נפוצות של ילדים על המוות קשורות לסיבות המוות, אולי גם כי זה ההיבט שהכי פחות ברור להם. אם אתן זוכרות זה גם הרכיב של מושג המוות שמתפתח הכי מאוחר. 

ובכל זאת, להרבה מאיתנו לא נוח לדבר על הנושא הזה. יש מחקר שבו שאלו 270 הורים לילדים בני 4-6 את השאלה הבאה: “עד כמה נוח לכם לדבר על הנושאים הבאים עם הילדים שלכם- מוות, רבייה, הזדקנות ומחלות?” במחקר נמצא שהנושא שהורים מרגישים הכי פחות בנוח לדבר עליו הוא מוות. וחוץ מזה, כמו שכבר אמרתי ממש בתחילת הפרק- הורים עושים הערכת חסר למה שילדים מבינים באמת על המוות. למשל, במחקר מניו-זילנד בדקו את הבנת המוות של 141 ילדים בני 5-7, וביקשו גם מההורים להעריך עד כמה הילדים מבינים את מושג המוות. ההורים עשו הערכת חסר בכל הרכיבים מושג המוות- כלומר הילדים שלהם הבינו הרבה יותר ממה שההורים שלהם חשבו שהם מבינים. ואם ניקח את האמונה שהילדים שלנו לא בשלים מספיק כדי להבין את המוות יחד עם ההיסוס לדבר על הנושא מחשש שזה יפגע בהם רגשית- קיבלנו הרבה הורים שנמנעים לדבר על מוות. כשאנחנו נמנעות משיח כזה, אנחנו למעשה משאירות את הילדים שלנו לבד עם ניסיונות להבין תופעה מורכבת ומבלבלת, גם ברמה הביולוגית וגם ברמה הקיומית-רגשית.

ומה קורה אז? ילדים משלימים את המידע בעצמם- או שהם מקשיבים לשיחות של מבוגרים ומנסים לבנות סיפור משברי המידע. או שהם משתמשים בדימיון שלהם וממציאים סיפורים שלפעמים יכולים להיות מפחידים יותר מהמציאות עצמה. למשל במחקר אחד דווח על ילדה שראתה איך קוברים את אמא שלה מתחת לאדמה ואמרה שאמא שלה תחזור בקיץ בתור פרח. היא בעצם השתמשה במה שהיא יודעת על זרעים שנזרעים באדמה ואחר כך צומחים כפרחים, ומזה הסיקה שאמא שלה תחזור. ולא בטוח שהציפייה הזו תומכת בהתמודדות של אותה ילדה עם האובדן.

אז אם אנחנו לא נמנעות משיח על המוות- איזה מידע אנחנו כן יכולות לספק לילדים שלנו על המוות בתור הורים?

• קודם כל, יש את העובדות וההסברים המדעיים על המוות עצמו. אבל גם עובדות והסברים על כל מיני טקסים סביב המוות, כמו הלוויה, שבעה, אזכרה וכו’. למשל, הילדים שלי הגיעו איתי לא מזמן לשבעה של אבא של חברה. אז מן הסתם הסיטואציה עוררה הרבה שאלות אצל הבת שלי. הבן שלי בן 3 לא הפגין עניין מיוחד, ובעיקר חמד את הפירות היבשים שהגישו בשבעה.
• וחוץ מהעובדות וההסברים, אנחנו מציעות לילדים שלנו גם עידוד ונחמה ברמה רגשית, דתית ורוחנית. אנחנו יכולות לדבר על המשך הקיום אחרי המוות, למשל סבא צופה בך מלמעלה וגאה בך. או להגיד משהו מרגיע כמו שאני אמות עוד הרבה הרבה הרבה זמן, או להנכיח את זה שזה בסדר להרגיש עצובים כשמישהו מת. 

במחקר הקנדי שהזכרתי קודם החוקרים ניתחו גם את ההסברים שהורים נתנו לילדים שלהם בשיחות על המוות. ותקשיבו לזה- ההסברים שחזרו על עצמם הכי הרבה לא היו דווקא הסברים ביולוגיים, אלא הסברים שעוסקים בצורה כזו או אחרת בהמשכיות, בקיום כלשהו אחרי המוות. לפעמים בהקשר דתי או רוחני כמו “הנשמה שלו עדיין נשארת”. אבל לפעמים גם לא- למשל, אמירות כמו שהמת ממשיך לחיות בלב שלנו, שהוא נשאר בזיכרון וההשפעה שלו ממשיכה גם כשהוא לא כאן. בדיוק כמו ההסבר הראשון שאני נתתי לבת שלי בפעם הראשונה שהנושא הזה עלה אצלנו. ועוד יותר מעניין- הורים שהסבירו לילדים את המוות דרך רעיון של המשכיות כלשהי דיווחו שהם מרוצים יותר מההסבר שנתנו. אולי כי בעיניים שלהם הם נתנו לילד סוג של נחמה. ואם אתן זוכרות, גם אני הייתי די מרוצה מעצמי. 

המחקר הזה יחד עם מחקרים נוספים מראה לנו ששאלות של ילדים עוסקות בעיקר ברכיבים הביולוגיים של המוות כמו “מה קורה לאנשים אחרי שהם מתים?” אבל רוב התשובות של ההורים עוסקות בהיבטים דתיים-רוחניים של המוות, כך שתשובה של הורה לשאלה “מה קורה לאנשים אחרי שהם מתים?” יכולה להיות “הם עולים לגן עדן”. אולי כי הורים חושבים שהתשובות האלה יותר מנחמות ופחות מלחיצות מהאמת הביולוגית.

ראינו כבר שלאורך הילדות ילדים לומדים להבין את הטבע הביולוגי של המוות. אבל באותו זמן, לילדים יש יכולת לחשוב על אנשים מתים כאילו הם ממשיכים להתקיים בצורה מסוימת. תחשבו על הבן שלי למשל, שהוא בן 3. ברגע זה הוא עם אבא שלו בגן שעשועים. האם אני חדלתי מלהתקיים בעולם שלו? לא, ממש לא. הוא יודע שאמא קיימת, והוא יודע שהוא יפגוש אותי מאוחר יותר. אפשר לומר שהחיים החברתיים והרגשיים של ילדים, וגם של מבוגרים בתכלס, מבוססים על היכולת לייצג מנטלית את הקיום המתמשך של דמויות התקשרות כמו הורים, אחים או חברים, גם אם הם לא נמצאים פיזית. 

אז זה נכון שההבנה המתפתחת של ילדים על המוות מעמתת אותם עם העובדה שמוות, בניגוד לפרידות אחרות, הוא לא זמני אלא לתמיד. אבל כשהם פוגשים מידע על החיים שאחרי המוות, הקונספט הזה שמישהו ממשיך להתקיים גם אם הוא לא כאן פיזית לא זר להם. כלומר, הם יודעים שהמוות אמיתי אבל הם נשארים בקשר פסיכולוגי עם האדם שמת- אולי דרך מחשבות שהמת צופה בי מלמעלה, אולי דרך שיחות עם המת, אולי שומרים משהו שהיה שייך לו. כבר ראינו קודם שסביב גיל 10 ילדים מצליחים להחזיק בשתי מערכות אמונה, בעצם לעשות אינטגרציה בין הבנה ביולוגית והבנה רוחנית של המוות. 

 

סיכום ביניים

אז מה ראינו כאן? למרות שהורים לא ממש מרגישים בנוח לדבר עם הילדים שלהם על המוות, במוקדם או במאוחר הילדים ידרשו מהם תשובות. מחקרים מראים שהשיחות הראשונות על המוות מגיעות סביב גיל 3-3.5 אבל בהחלט ממשיכות לאורך הילדות, כאשר התדירות עולה עם הגיל. ואם לא נענה לילדים שלנו- הם יחברו את פיסות המידע בעצמם ויתבלו אותן בדימיון, וזה אולי פחות כדאי. ובאופן מעניין, למרות שרוב השאלות שילדים שואלים על המוות הן ביולוגיות, התשובות של ההורים הרבה פעמים זולגות אל הרוח, אל החיים שאחרי המוות. אולי כי אלו תשובות יותר מנחמות ופחות מלחיצות לדעתם. כך שמתוך השיח איתנו הילדים שלנו לומדים על ההיבטים הביולוגים והרוחניים של המוות ועם הגיל הם לומדים גם לעשות אינטגרציה בין שתי מערכות האמונה האלו. 

 

קווים מנחים לשיח על מוות עם ילדים

ועכשיו נעבור סוף סוף לשאלה שבכותרת הפרק שלנו: איך לדבר עם ילדים על המוות? 

קודם כל השאלה החשובה כאן היא לא “האם לספר את כל האמת לילדים שלנו?”, אלא “איזו אמת משרתת את ההתפתחות הרגשית והקוגניטיבית של הילדים שלנו ברגע נתון?”. צריך לזכור שכנות מוחלטת, שלא לוקחת בחשבון את השלב ההתפתחותי של הילד או הילדה, יכולה להפוך פשוט לאקט של חוסר אחריות. השאלות שהילדים שלנו שואלים על המוות הן בדרך כלל לא שאלות פילוסופיות ומופשטות אלא באמת ניסיון להבין חוויה רגשית, למשל פחד מפרידה. תשובות שמעמיסות בפרטים יכולות לפספס את הצורך האמיתי מאחורי השאלה. מצד שני, אנחנו גם לא רוצות להסתיר ולהימנע מלדבר על מוות לחלוטין. כי כמו שכבר ראינו, ילדים משלימים את המידע החסר בעצמם והתמונה שהם מציירים בראש יכולה להיות מפחידה יותר מהמציאות. כך שגם כנות מוחלטת וגם הימנעות מוחלטת יכולות לפגוע בתחושת הביטחון.

 

אז הנה כמה קווים מנחים לשיח אפקטיבי על המוות:

1. שיח אפקטיבי על המוות כולל קודם כל נכונות וזמינות של ההורה לענות על שאלות של על הילדים על מוות, וגם להציע להם נחמה במידת הצורך. כלומר אנחנו זמינות עבור הילדים שלנו כשהם שואלים על המוות, ומוכנות לתמוך בהם רגשית בתוך השיח הזה.
2. שיח אפקטיבי על המוות כולל גם את היכולת של ההורה לחלוק את הרגשות הלא נעימים שהוא חווה מול המוות. מוות זה לא נעים, גם לנו. במיוחד חוסר הוודאות- מתי זה יקרה ואיך זה יקרה? לא צריך ולא כדאי לייפות את זה. שוב, בצורה מאוזנת ותואמת גיל- לא לשחק אותה אדישות ושוות נפש כשאנחנו לא, אבל גם לא להעמיס את החרדות והפחדים שלנו על הילדים שלנו. 
3. רכיב נוסף של שיח אפקטיבי על המוות כולל מודעות של ההורה לצורך להכין את הילד למציאות הבלתי נמנעת של המוות דרך שימוש בהזדמנויות בטבע. אני חושבת שזה כבר ברור מכל הדברים שאמרתי עד עכשיו ששיח על המוות עם ילדים הוא חשוב. אבל זה לא אומר שחייבים לתקוע להם את כל האמת הגרפית בפרצוף. אפשר למשל לוודא שהילדים שלנו נחשפים לטבע ולבעלי חיים, וגם למידע ביולוגי על מעגל החיים והאופן שבו הגוף פועל. כי כמו שראינו בתחילת הפרק ככל שילדים מבינים טוב יותר את מושג החיים ככה הם מבינים טוב יותר את מושג המוות. ואם אתן זוכרות, הבנה טוב היותר של המוות מגיעה עם פחות חרדה מהמוות. 
4. חשוב גם לשים לב למילים שאנחנו משתמשות בהן. אם מצד אחד אנחנו מסבירות לילדים שלנו עובדות ביולוגיות על המוות ומצד שני משתמשות במילים מעורפלות כמו “הלכה לעולמה” או “הוא במקום טוב יותר עכשיו” שנמנעות מהמציאות הביולוגית של המוות- זה יכול לבלבל. מה זה אומר הלכה לעולמה? לאיזה עולם? 
5. ואפשר בהחלט לנצל ספרים וסרטים כדי לדבר עם ילדים על המוות, תוך כדי שאנחנו זוכרות שלא תמיד הייצוגים של המוות במדיה הם מדויקים. כך שהשיח על המוות סביב סרט או ספר יכול להיות שיח ביקורתי, למשל שאפשר לשאול במקרה שמישהו מת וכולם בסרט אדישים- “האם זה הגיוני שלא היה אכפת להם כשהדמות הזו מתה?” 

ומילה אחרונה- התפקיד שלנו הוא לא רק לספק מידע אלא להיות בהקשבה פעילה למה שהילד שואל עכשיו ואיזה סוג של מענה יאפשר לו להמשיך לתפקד ולהרגיש בטוח בעולם. אני חושבת שהשבעה באוקטובר אילץ את רובנו לדבר עם הילדים שלנו על מוות, ואני מניחה שכל אחת מאיתנו עשתה את זה ברמות שונות. יש המון דברים שהבת שלי לא יודעת על מה שקרה ב-7 באוקטובר ואני לא חושבת שזה נכון או תורם לה לדעת. זה בסדר לשמור דברים לאחר כך ולהתאים את המידע שאנחנו נותנות לשלב ההתפתחותי של הילד- רגשית וקוגניטיבית. בקיצור, כמו בכל דבר בהתפתחות הילד- יש דפוסי התפתחות ויש קווים מנחים- אבל הם לא פוטרים אותנו מהקשבה לילד הפרטי שלנו וגם למסוגלות שלנו. 

 

בואו נסכם,

ראינו בתחילת הפרק שההתלבטות אם לדבר או לא לדבר עם ילדים על המוות היא פריווליגיה של העולם הראשון. לאורך רוב ההיסטוריה ילדים נחשפו למוות דרך החיים עצמם. רק כשהרפואה המודרנית וגישות הורות חדשות הרחיקו את המוות מחיי היומיום של ילדים הוא הפך לטאבו- ואז גם נולד הרעיון המודרני של “ללמד ילדים על מוות” כמשימה חינוכית. אז התגייסנו למשימה והכרנו את חמשת הרכיבים של מושג המוות: מוות הוא בלתי הפיך, כל היצורים החיים מתים, כשמתים מפסיקים כל תהליכי הגוף והנפש ויש לכך סיבות שונות ומגוונות. הרכיב החמישי הוא הרכיב הלא ביולוגי היחיד שעוסק בחיים שאחרי המוות. ראינו שסביב גיל 4-5 ילדים כבר מראים הבנה מסוימת של מוות וככל שהם גדלים ההבנה שלהם משתכללת, כאשר סביב גיל 7-8 ההבנה שלהם די בשלה. סביב גיל 10-11 נכנס לתמונה גם הרכיב החמישי, האמונות בחיים שאחרי המוות, שלאו דווקא מחליף את ההבנה הביולוגית על מוות אלא מתקיים לצדה. 

למדנו שילדים לומדים על המוות דרך מקורות מידע שונים- דרך למידה על הטבע, גוף האדם והביולוגיה, דרך מפגש ישיר עם המוות, דרך ספרים וסרטים וכמובן- דרכנו, גם אם לא נוח לנו. מחקרים מראים שהשיחות הראשונות עם ילדים על המוות מגיעות סביב גיל 3-3.5 וממשיכות לאורך הילדות, כאשר התדירות עולה עם הגיל. מתוך השיחות האלו הילדים שלנו לומדים על ההיבטים הביולוגים והרוחניים של המוות ועם הגיל הם לומדים גם לעשות אינטגרציה בין שתי מערכות האמונה האלו. מתוך ההבנות האלה גזרנו כמה קווים מנחים כאשר המרכזי שבהם למצוא את האיזון בין כנות מוחלטת להימנעות מוחלטת, ולעשות את ההתאמה לשלב ההתפתחותי של הילד, קוגניטיבית ורגשית. כאשר אנחנו זמינות להם לשאלות, מוכנות לשתף גם ברגשות הלא נעימים שלנו, חושפות אותם לידע ביולוגי על גוף האדם ומעגלי החיים, מנצלות הזדמנויות בספרים או בסרטים כדי לדבר איתם על המוות ושמות לב שניסוחים כמו “היא הלכה לעולמה” או “הוא במקום טוב יותר” לא מבלבלים אותם.

זהו. זה היה פרק עמוס אז תודה לכל מי שנשארה להקשיב עד הסוף. לסיום יש לי בקשה אחרונה אליכן- אם תוכלו לדרג את הפודקאסט ב-5 כוכבים זה ממש ממש יעזור לי להגיע לכמה שיותר הורים שזקוקים לידע מקצועי ומבוסס מחקר. אם יש לכן שאלות אתן יכולות כמובן לשאול אותן גם בפוסט הדיון על הפרק בקבוצת הפייסבוק- בתיאור הפרק צירפתי קישור לפוסט הדיון קישור לתמלול של הפרק למי שמעדיפה לקרוא, רשימה מלאה של המקורות המחקריים וגם קישור לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע כדי שתוכלו להישאר מעודכנות במדעי ההורות. 

תודה לאופק פרחי העורך של הפודקאסט.

אנחנו סיימנו להיום, ניפגש בפרק הבא