התפתחות השעמום

 

תכונת השעמום

ובנימה זו- בואו נעבור לדבר על שעמום וילדים. אבל כדי לעשות את זה כמו שצריך אני רוצה קודם כל לעשות הבחנה בין שני אספקטים שונים של שעמום: שעמום מצבי ושעמום כתכונה. זו הבחנה די אינטואטיבית:

1. שעמום מצבי מתאר חוויה זמנית של שעמום בזמנים מסוימים, נגיד בתור ארוך אצל רופאת השיניים כשאין לך בטריה לטלפון.
2. שעמום כתכונה מתאר נטייה של בן אדם להיות משועמם. 

באופן טבעי, יש קשר בין השניים- אנשים שנוטים להשתעמם גם חווים יותר מצבים של שעמום. 

ועכשיו אני רוצה שנניח בצד את השעמום המצבי ונתמקד רק בתכונת השעמום, כי הרי אנחנו מנסות להבין איך שעמום מתפתח לאורך הילדים. כמעט כמו בכל דבר בהתפתחות: יש כאן שילוב בין טבע לסביבה. ילדים מגיעים לעולם עם הבדלים במבנה המוח שלהם ובנטיות ההתנהגותיות שלהם, כך שמלכתחילה נקודת הפתיחה של תכונת השעמום היא שונה מילד לילד. והתכונה הזו, כמובן, מתעצבת לאורך הילדות דרך חוויות החיים, מה שנקרא השפעות הסביבה.

וככה כדי לתת בסיס מחקרי להשפעות הסביבתיות, אני רוצה לספר לכן על מחקר אמריקאי שעקב אחרי רמות השעמום של יותר מ-100 אלף מתבגרים משנת 2008 ועד 2017- נמצא במחקר שהחל מ-2010, בכל שנה נצפתה עלייה בשעמום. אתן בטח מנחשות אל מי מפנים את האצבע המאשימה, כמובן לרשתות החברתיות והסמארטפונים, אבל לא ניכנס לזה כרגע. הדבר החשוב לענייננו הוא שתכונת השעמום מתעצבת במפגש בין נטיות מולדות לבין השפעות סביבתיות. 

 

שני דפוסים של שעמום: נטייה לשעמום ורגישות לשעמום

ועכשיו אני רוצה לעשות הבחנה סופר סופר חשובה בניסיון להבין את השעמום של הילדים שלנו. תכונת השעמום יכולה להתבטא בשני דפוסים מאוד שונים זה מזה: הדפוס הראשון נקרא נטייה לשעמום והדפוס השני רגישות לשעמום. ואני אסביר.

 

• נטייה לשעמום, או באנגלית boredom proneness, זו הגרסה הפסיבית של תכונת השעמום. הילד כמו נתקע בתוך השעמום, מרגיש כבוי ומותש. הוא מתקשה להפעיל את עצמו ונשאב לתוך תחושה כזו של “אין מה לעשות”. זה שעמום שמרגיש כמו חוסר אנרגיה או ריקנות פנימית. ובאופן די אינטואיטיבי, דפוס כזה של תכונת השעמום מוביל ליותר חרדה, דיכאון והסתגרות.

• הדפוס השני נקרא רגישות לשעמום, או באנגלית boredom susceptibility, שבאיזשהו מובן הוא כמעט הפוך מהנטייה לשעמום. כאן מדובר בשעמום עצבני וחסר מנוחה. הילד לא מסוגל לשאת אפילו רגע אחד של שקט, הוא מחפש כל הזמן גירוי חדש, קופץ מדבר לדבר ונראה כאילו הוא כל הזמן על הקצה. זה שעמום שמרגיש כמו דחף לברוח, אי־שקט פנימי שמבקש ריגוש חיצוני מיידי. וגם כאן זה די אינטואיטיבי להבין למה דפוס כזה של תכונת השעמום מוביל ליותר התנהגויות סיכון ואימפולסיביות.

 

מה ההבחנה הזו אומרת לנו בעצם? שילדים שונים יכולים לחוות שעמום בצורה שונה לגמרי ולהגיב אליו בצורה שונה לגמרי. ברגע שאנחנו מזהות את הנטיות של הילדים שלנו, הרבה יותר קל  לנו לתת להם מענה מותאם שלא רק מסתכם בלעשות הכל כדי לחסל את השעמום או ב”מה יש לך? שעמום זה מתנה”.

בואו נרחיב על זה רגע. אצל ילדים עם נטייה לשעמום, הגרסה הפסיבית של תכונת השעמום, האתגרים הם בנטייה שלהם להימנע מסיטואציות חדשות ובקושי בתפקודים ניהוליים כמו לתכנן ולהפעיל אסטרטגיות ברגעי שעמום. מצד אחד אין להם כלים לארגן לעצמם פעילות מעניינת ומצד שני הם נמנעים מחוויות חדשות שהיו יכולות להרחיב את ארגז הכלים שלהם- ולכן הם “נתקעים” במצב של שעמום. מחקרים מראים שילדים כאלה נוטים להשתמש באסטרטגיות קלות יותר להפגת שעמום- מסכים, כמובן. הפוקוס לעבודה עם ילדים כאלה יהיה לעודד אותם להתנסות בחוויות חדשות, למסגר את מה שהם עושים כך שיהיה להם מעניין יותר, מה שמתקשר לרכיב המשמעות של שעמום שהזכרנו קודם, וגם לעזור להם לחפש משהו לעשות כשמשעמם להם. שימו לב- *לעזור* להם לחפש, לא לחפש במקומם.

האתגרים של ילדים עם רגישות לשעמום, הגרסה האקטיבית של תכונת השעמום, הם אחרים. הם ילדים שנמשכים לסכנות ונוטים להתנהגות אימפולסיביות. כאן האתגר הוא לעזור לילדים לא רק לרוץ ולמלא את השעמום, אלא גם להצליח לפתח סבילות אליו. 

זה מצחיק כי בנטייה לשעמום ילדים נתקעים בשעמום ואנחנו רוצים לעזור להם לצאת משם, וברגישות לשעמום ילדים לא יכולים להחזיק שנייה בשעמום ואנחנו רוצות לעזור להם להישאר שם, לפחות קצת. וכאן בדיוק נכנס התפקיד של הסביבה, שלנו או של הגננות והמורים- לא לקפוץ לתת מענה מיידי לשעמום, אלא לעזור להם לפתח יכולות ויסות.

 

איך ילדים מתמודדים עם שעמום?

כבר אמרנו בתחילת הפרק ששעמום הוא רגש, רגש שלילי, וכדי להתמודד עם שעמום בצורה אדפטיבית- אנחנו והילדים שלנו נדרשים לווסת אותו, כמו כל רגש אחר. במחקר אמריקאי שפורסם לפני שנה, בשנת 2024, בדקו באילו אסטרטגיות ילדים משתמשים כדי לווסת שעמום- או במילים פשוטות, מה הם עושים כמשעמם להם? 

במחקר הזה השתתפו 130 ילדים בני 4-6 והוא כלל שאלונים, ראיונות ותצפיות מצולמות. אז מה נמצא במחקר? האסטרטגיה הכי הכי נפוצה, ברמת 96% מהילדים, הייתה אסטרטגיה חברתית, או במילים אחרות “אמאאאא משעמם לי! תשחקי איתי”. באסטרטגיה הזו הילדים מסתמכים על אחרים כדי שיעזרו להם לווסת את רגש השעמום. זה כמובן לא חייב להיות אמא אלא כל אדם אחר- אח, אחות, חברים, סבא, סבתא וכו’. במקום השני עם 88% מהקולות הייתה אסטרטגיה התנהגותית- ילדים שפשוט עושים משהו כדי לפתור את השעמום, למשל, מוציאים פאזל מהארון או מתחילים לשחק בבובות, בונים בקוביות או מתחילים להזיז דברים ממקום למקום. אסטרטגיות קוגניטיביות וקשביות היו ממש נדירות, אז אני לא ארחיב עליהן כרגע.

בכל מקרה אנחנו רואות שיש לנו כאן שתי אסטרטגיות נפוצות לויסות שעמום: חברתיות והתנהגותיות. ועכשיו אני רוצה שנחזור לשני דפוסי השעמום שדיברנו עליהם קודם: נטייה לשעמום, הגרסה הפסיבית ורגישות לשעמום, הגרסה האקטיבית. השאלה הראשונה שנרצה לשאול היא האם גם ילדים מראים נטיות כאלה? כי עד המחקר הזה אף אחד לא בדק את הנטיות האלה אצל ילדים, רק אצל מבוגרים. והשאלה השנייה היא באיזה אסטרטגיות משתמשים ילדים עם נטייה לשעמום וילדים עם רגישות לשעמום.

אז קודם כל, כן שני סוגי השעמום נמצאו כבר בגיל הגן- ילדים שנתקעים בשעמום וילדים חסרי סבלנות לשעמום. והם אכן משתמשים באסטרטגיות שונות. ילדים עם נטייה לשעמום, הגרסה הפסיבית, מסתמכים באופן כמעט מוחלט על אסטרטגיות חברתיות– כלומר מבקשים מאחרים שיבדרו אותם. הם כמעט לא עושים שומדבר מעבר כדי להתמודד עם השעמום, כמו למצוא לעצמם משחק. אני מכירה את זה מקרוב, אולי גם אתן. לעומת זאת, ילדים עם רגישות לשעמום, הגרסה האקטיבית, מפעילים הרבה אסטרטגיות התנהגות, הבעיה היא שלפעמים האסטרטגיות שיבחרו בהן יהיו לא מותאמות ולא בטוחות– כמו למשל להרביץ לילד אחר, או לטפס על השולחן. 

כך שהאופן שב אנחנו עוזרות לילדים להתמודד עם שעמום חייב להיות מותאם לשני סוגי השעמום השונים, כי שעמום הוא לא קטגוריה אחת.

 

מתי ילדים משתעממים?

אז ראינו שילדים, כמו מבוגרים, שונים זה מזה בתכונת השעמום: גם בעצם קיום התכונה הזו, וגם בסוג, אם היא פסיבית או אקטיבית. אבל זה לא רק שילדים עם נטייה לשעמום משתעממים נכון? אין אדם בעולם שלא השתעמם אי פעם. ויעידו נסיעות ארוכות לאילת, או בקשות לסדר את החדר או להכין שיעור בית שנתקלות בתגובה הקלאסית “אוף איזה שעמום!”.

אז עכשיו אני רוצה להביא לכאן את הקולות של ילדים, שמספרים מה זה להיות משועמם מנקודת המבט שלהם. זה מחקר סופר מגניב שהשתתפו בו 8 ילדים בני 7-13. לפני שאתן מזדעזעות מהמדגם הקטן, אדגיש שזה מחקר איכותני שלא נועד לתאר את תופעת השעמום דרך מספרים, אלא להיכנס לתוכה מבפנים כדי לקבל מבט עומק על חוויית השעמום. המחקר כלל 5 מפגשים, שעה וחצי כל אחד, ובכל מפגש כזה הילדים קיבלו משימת עיצוב. סביב המשימה התפתח בין החוקרים לילדים שיח על שעמום. למשל, באחד המפגשים ביקשו מהילדים לעצב תרופה נגד שעמום או מכונת שעמום, או אנטי-שעמום. ככה החוקרים יכלו לקבל הצצת עומק לחוויות ולתפיסות של הילדים בנוגע לשעמום.

אני לא אכנס עכשיו לפרטים של המחקר הזה, אבל אני רוצה לספר לכן על 3 דברים מרכזיים שעלו ממנו:

 

1. מימד הזמן– מה שעלה מאוד חזק מהילדים הוא מימד הזמן. כמעט כל דבר יכול להפוך להיות משעמם אם הוא נמשך יותר מדי זמן. נגיד במכונות השעמום שלהם חזרו מוטיבים של זמן כמו שעון או טיימר. כך שאם יש פעילות שנמשכת הרבה זמן והילד מתחיל להשתעמם, אולי שווה לעשות הפוגה ולחזור אחר כך. כלומר לנסות לשים לב כמה זמן נמשכת רמת העניין של הילדים שלנו בפעילויות שונות לפני שהם מאבדים את זה- ולהתייחס לזה.
2. סוכנות– עוד דבר שעלה וכבר נגענו בו קודם הוא עד כמה שליטה ובחירה יש להם, עד כמה הם agents. בעברית זה נקרא סוכנות, אבל בעיני זו מילה לא מי יודע מה לזה. כל הילדים ללא יוצא מן הכלל טענו שבית ספר זה  החלק הכי משעמם בחיים שלהם והסבירו למה- כי בבית ספר אומרים להם מה לעשות ואיך לעשות. זה לא שהלמידה עצמה לא מעניינת, אלא שעצם חוויית הכפייה מעוררת את השעמום. מה שאומר שלהחזיר לילדים תחושת שליטה ובחירה יכול להפחית שעמום, וזה עולה חזק בעוד הרבה מחקרים אחרים, כולל במחקרי מבוגרים.
3. טריגר פיזי– הדבר השלישי והאחרון שעלה הוא צורך באיזשהו טריגר פיזי- סוג של “כניסה לעולם אחר” דרך איזשהו חפץ ממשי שמדליק את הדימיון. שזו גם נקודה מעניינת לעבוד איתה.

 

שעמום ובית ספר

לסיום, אני רוצה לקחת את כל מה שדיברנו עליו לאורך הפרק ולקשר אותו לבית ספר.

דיברנו על שתי סיבות מרכזיות לשעמום: כשל קשבי, שבו אין התאמה בין הפעילות ליכולות שלי, והיעדר משמעות, כלומר שהפעילות חסרת משמעות עבורי. לבית ספר מגיעים ילדים שונים- וכשכולם לומדים את אותו דבר, ברור שיהיו פערים בין היכולות שלהם למה שלומדים בכיתה- יהיו כאלה שיהיה להם קל מדי ויהיו כאלה שיהיה להם קשה מדי. וזו קרקע פוריה לשעמום. ולא רק שילדים שונים אחד מהשני ביכולות שלהם אלא גם במה שמושך ומעניין אותם- ואם כולם לומדים את אותו חומר בכיתה, את חלק זה ידליק וחלק ישאלו את עצמם “למה אמור להיות אכפת לי מזה?”. עוד קרקע פוריה לשעמום. ותוסיפו לזה את זה שיש לילדים מעט מאוד שליטה במה שהם יכולים לעשות בבית ספר- ראינו שגם פעילות מעניינת לכשעצמה, הופכת למשעממת כשהיא נחווית כאילו כופים אותנו עלינו. מעבר לזה, ראינו קודם שיש ילדים שנוטים יותר להשתעמם מאחרים, או יותר נכון מצליחים לווסת בצורה פחות טובה את השעמום שהם חווים. כך שעבורם, התנאים שבית ספר מספק, יכולים להיות עוד יותר בעייתיים. אני יכולה לספר על עצמי שבתור ילדה באמת חנונית, תלמידה מצטיינת, שאוהבת ללמוד וטובה בללמוד- רק חיכיתי לחופש הגדול כדי ללמוד על מה שמעניין אותי באמת. ויעידו המורות שקיבלו ממני בתחילת כל שנה עבודה מוכנה לבדיקה ולא ממש הבינו מה אני רוצה מהם. בעיני, זה אבסורד.

ואולי חלקכן תגידו- שעמום זו פריבילגיה, גם לנו כמבוגרים לא תמיד מעניין. אז שיהיה להם משעמם קצת, ככה זה בחיים. אז זהו שכבר ראינו שבבגרות ששעמום מקושר ללא מעט השלכות שליליות. וזה נכון גם בהקשרים של בית ספר- ילדים שמשועממים בבית ספר נמצאים בסיכון גבוה יותר להשפעות שליליות כמו התפתחות קוגניטיבית פחות טובה, ציונים נמוכים יותר, היעדרות מהלימודים ואפילו נשירה. אז לא הייתי מזלזלת בחוויות של שעמום. וחוצמזה שהעניין כאן הוא לא בעצם קיומו של השעמום, אלא ביכולת להתמודד איתו.

אני חושבת שמילת המפתח כאן היא אוטונומיה- הרי שעמום הוא רגש שנועד לכוון אותנו לחפש פעילות מעניינת ומועילה יותר, ואם אין לנו איפה לחפש אז לא נותר לנו אלא להשתעמם. כנראה שבתי ספר ירוויחו אם יאפשרו לתלמידים שלהם יותר בחירה, ימנעו מכפייה, יכבדו את סדר העדיפויות של הילדים ויתכננו פעילויות שקשורות למטרות האישיות של התלמידים שיש להן משמעות עבורם. אוטופי? אולי, אבל זה מה שעולה מהמחקר.

 

בואו נסכם,

בתחילת הפרק ראינו ששעמום הוא בעצם רגש ככל הרגשות, רגש ששייך למשפחת הרגשות השליליים. ראינו גם ששעמום בבגרות מקושר לשלל השלכות שליליות כמו אלימות, סמים, דיכאון, חרדה וכו’. ואז שאלנו: אם שעמום הוא כל כך רע, למה אנחנו צריכים אותו? למה שהוא ישרוד כל כך הרבה שנים של אבולוציה? דיברנו על שתי סיבות מרכזיות למה משעמם לנו: חוסר התאמה קשבית וחוסר משמעות אישית. ואז התחלנו להבין מה החלק החיובי של שעמום- זה רגש שלילי, לא נעים, שמכוון אותנו לחפש פעילויות אחרות – מאתגרות במידה הנכונה ובעלות משמעות עבורנו – ובכך שעמום הוא סוג של מוטיבציה שממקסמת הזדמנויות ללמידה. וזה בדיוק הפרדוקס- איך יכול להיות שרגש כל כך אדפטיבי מקושר לכל כך הרבה בעיות? התשובה שהגענו אליה היא- הנסיבות, הנסיבות הן אלו שקובעות לאן ייקח אותנו השעמום- למקומות טובים יותר או טובים פחות. 

כדי להבין את המסלול ההתפתחותי של שעמום- הסתכלנו על שני סוגים של תכונת השעמום. הנטייה לשעמום, שזו הגרסה הפסיבית- אם משעמם לי, אני נתקעת במצב הזה- גם כי אני נמנעת מסיטואציות חדשות, וגם כי אין לי כלים לצאת מהמצב הזה. והרגישות לשעמום, שזו הגרסה האקטיבית- אני משתעממת כל כך מהר, שאני חייבת כל הזמן לחפש ריגוש חדש, עד כדי סיכון של עצמי ושל הסביבה. אם יש לכן בבית ילדים שנוטים להשתעמם- זה הזמן לנסות לזהות איזה סוג של שעמום מאפיין אותם, כי כל סוג של שעמום דורש מענה אחר. 

אמנם יש ילדים שנוטים להשתעמם יותר מאחרים, אבל אין ילד בעולם שלא משתעמם לפעמים. ראינו שהמכשול הכי גדול להתמודדות טובה עם שעמום הוא חוסר שליטה ואוטונומיה- שעמום מכוון אותי לחפש פעילות חלופית אבל אין לי שום יכולת בחירה מה לעשות, אז לא נותר לי אלא להישאר משועמם, או לפנות להתנהגויות ששוברות את הכללים. והרגע ראינו שבית ספר הוא דוגמא קלאסית למכשול כזה. 

אז האם שעמום הוא מתנה? אני חושבת שכבר הצלחתי לשכנע אתכן שהתשובה היא- תלוי!

התפקיד שלנו זה לא לעשות הכל כדי שהילד חלילה לא ישתעמם, או לזרוק לו קלישאות כמו “שעמום הוא מתנה!”, אלא באמת לעזור לו לפתח אסטרטגיות לוויסות של שעמום. זה דורש מאיתנו להסתכל על הילד שלנו ולזהות מה האתגרים שלו- האם זו הימנעות או תקיעות? או דווקא אי שקט וקפיצה מדבר לדבר? כאשר כללי האצבע שעולים מתוך המחקר הם:

• פעילות מאתגרת במידה הנכונה
• פעילות שיש לה משמעות עבור ילד
• פעילות שנמשכת לא יותר מפרק הזמן שהילד מצליח להחזיק עניין. 
• ואולי הכי קריטי מהכל- חופש בחירה להתנסות וליישם אסטרטגיות להתמודדות עם שעמום, כי אם לא ניתן לו לנסות- איך הוא ילמד.

עד כאן הפרק שלנו. רק לסיום יש לי בקשה אחרונה אליכן- אם תוכלו לדרג את הפודקאסט ב-5 כוכבים זה ממש ממש יעזור לי להגיע לכמה שיותר הורים שזקוקים לידע מקצועי ומבוסס מחקר. בתיאור הפרק צירפתי לכן קישור לדיון על הפרק,  קישור לתמלול של הפרק למי שמעדיפה לקרוא, רשימה מלאה של המקורות המחקריים וגם קישור לקבוצת הוואצאפ השקטה של מאמאדע כדי שתוכלו להישאר מעודכנות במדעי ההורות. 

תודה לאופק פרחי העורך של הפודקאסט.

אנחנו סיימנו להיום,ניפגש בפרק הבא